"היתרון לאדם"

ליאורה בארי, סוכות (תשפ"ג)

לאדם העמל תחת השמש אין כל רווח; לאדם העמל מעל לשמש - יש פוטנציאל ואפשרויות צמיחה אינסופיים.

בכל שנה, כשאנו מגיעים לקריאת מגילת קהלת בשבת של סוכות, אני לא יכולה שלא לחשוב שגם שלמה המלך, ממש כמונו, סיים זה עתה את יום הכיפורים — אך מהר מאוד נתפס בסינדרום של "היום שאחרי": אותה התפכחות שמגיעה עם החזרה אל "החיים האמיתיים".

אחרי ההתעלות הגדולה של הימים הנוראים, אחרי האמונה בכוחה של התשובה והתקווה לשנה חדשה — נקייה יותר, טובה יותר — אנו שבים כמעט מיד אל אותן חולשות, אותם הרגלים ואותם מאבקים פנימיים.

נדמה לי שיש משהו אמיץ במיוחד בכך שחז"ל הצמידו את קריאת קהלת דווקא לימי חג הסוכות — ועוד לחג המכונה "זמן שמחתנו". הרי אם ביום הכיפורים תלינו תקוות בכך שמשמעות חיינו תתבהר לנו, שתהליך התשובה יכונן ויכוון את דרכנו החדשה, הרי שכמעט מיד לאחר מכן אנו פוגשים שוב את אותה מציאות אנושית מוכרת, שלא באמת השתנתה בן־לילה.

קהלת אינו מבטל את רגעי ההתעלות של הימים הנוראים — אך הוא מבקש להזכיר לנו עד כמה קשה להשתנות באמת, ועד כמה האדם נותר לכוד פעם אחר פעם באותם דפוסים אנושיים.

ובמילותיו של קהלת: "מַה שֶּׁהָיָה הוּא שֶׁיִּהְיֶה, וּמַה שֶּׁנַּעֲשָׂה הוּא שֶׁיֵּעָשֶׂה, וְאֵין כָּל חָדָשׁ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ" א, ט

ועל כן: "הֲבֵל הֲבָלִים, הַכֹּל הָבֶל" א, ב

אבקש להתעכב על שלוש מילות המפתח – "הבל", "שמש" ו"אדם" – החוזרות לאורך המגילה כולה. הבל - המתאר את הזמני, השמש את הקבוע הנצחי והאדם - שבו טמון אולי, הפוטנציאל לקשר בין הזמני לנצחי.

המילה הראשונה, "הבל" חוזרת על עצמה פעמים רבות ביותר במגילה. כבר בפתיחת המגילה "הבל הבלים, אמר קהלת, הבל הבלים הכל הבל" (א, ב). "הבל" החולף – כמו אדי הנשימה שאנו מבחינים בהם כשאנו פולטים מפינו את הנשימה בסביבה קרה, כמעין ערפל הנעלם במהירות באוויר. זהו ההבל: הוא שוהה כאן לרגע ונעלם. "הבל" היא המילה, שבה מתאר קהלת את החיים, הקיום החומרי. זהו קיום זמני, הוא כמו צל חולף… ערפל נמוג… חלום שנעלם… ומסקנתו היא שקיום של הבל הוא ניסיון ריק וחסר תועלת.

מדרש קהלת מתעכב גם הוא על הביטוי 'הבל' וממסגר באמצעותו את שלבי החיים של האדם באנלוגיות חייתיות (אנימליסטיות):

שבעה הבלים שאמר קוהלת, כנגד שבעה עולמות שהאדם רואה (בחייו); בן-שנה דומה למלך והכל מחבקין ומנשקין אותו, בן-שנתיים ושלוש דומה לחזיר שפושט ידיו בביבין, בן-עשר קופץ כגדי, בן-עשרים נוהם כסוס, משפר עצמו וחפץ לישא אישה, נשא אישה הרי הוא כחמור, (כלומר אין הוא 'חמור' משום שנשא אישה, אלא משנשא אישה הריהו נושא בעול הפרנסה והמשפחה) 'הוליד בנים, מעיז פנים ככלב להביא להם לחם ומזונות, הזקין, הריהו כקוף (קהלת רבה, פרשה א, ג)

(קישור אסוציאטיבי לקריקטורה של ההתפתחות האבולוציונית של האדם מן הקוף)

המגילה מלאה תובנות על סגנונות חיים ואמרות פסיכולוגיות על מהות הקיום האנושי ומשמעויותיו, ועל כן היא פופולרית בתרבויות רבות ומגוונות. היות והגות פסיכולוגית אוניברסאלית אינה תלויה ברקע תרבותי או דתי, ברור כי ענקי תרבות נוספים עסקו בשאלות קיומיות אלו גם כן. לכן הופתעתי אך לא ממש התפלאתי כשקראתי במאמר של ישעיהו לייבוביץ' על ההקבלה למדרש קהלת - במחזה "כטוב בעיניכם" שכתב וויליאם שייקספיר. החיבור לשייקספיר דוקא ריגש אותי היות ומזה שנתיים אני זוכה ללמוד מכתביו של שייקספיר מפי מורתי פרופ' אליס שלוי וחשבתי כמה יפה שעולמות הרוח נפגשים. לא מן הנמנע ששייקספיר הכיר את המגילה - בהכירו את ספרות התנ"ך. הקומדיה "כטוב בעיניכם" - היא לכאורה קומדיה רומנטית שנונה הבוחנת את כוחה של האהבה, במסגרות המגדר והמעמד. אולם בתוך אווירת המסיבות ביער של העלילה בולטת דמותו של ז'אק שמתעקש להצביע דווקא על קשיי החיים. אחד המונולוגים הידועים ביותר של שייקספיר "כל העולם במה" נישא על ידו וגם הוא, כמו המדרש, מתאר שבע תקופות בחיי האדם:

"AS YOU LIKE IT", ויליאם שייקספיר. תרגום: דורי פרנס

כל העולם הוא במה, כל הגברים והנשים רק שחקנים.

יש להם יציאות ויש כניסות, וכל איש בימיו הוא משחק שְלל תפקידים שונים, והמערכות שלו שִבעה דורות.

ראשית-כל העולל, פועֶה, מקיא, מרטיב בזרוע האומנת.

אחר כך התלמיד המתלונן, עם הילקוט שלו, פרצוף בוקר רחוּץ, זוחל כמו חלזון באי-רצון לבית-הספר.

אז בא האוהב, רותח כמו כבשן, ומזמר בלדה בוכיה על גַבּותיה של אהובתו.

ואז חייל, מָלא קללות מכל סוג ושפה, ועם זקן פנתר, לא יפגעו לו בכבוד, מהיר להתלקח ונדלק לריב, רודף אפילו בתוך לוע של תותח בועת סבון, שְמָה מוניטין.

אז השופט, עם כרס עגולת שומן, כיס מדושן כסף שחור, מבט חמור, זקָן גָזוּר לפי הספר, פֶּה מלא באמרות שפר עם דוגמאות מודרניות; וכך הוא משחק את התפקיד שלו.

בדור ששי המחזה עובר אל הישיש המטושטש, כחוּש בנעלי-בית, משקפיים על החוטם וארנק צמוד למותן, זוג מכנסיו שהוא שמר מימי העלומים תלוי עליו כמו שק, כי הצטמק הגֶזע, התכווץ הַקְּפִיץ; קולו, גברי רועם, הופך שוב לפַלְסֶט ילדון, עם צליל שורק ומצייץ.

תמונה אחרונה מכל, אשר נועלת מחזה מוזר ורב-תהפוכות זה, היא ילדוּת שניה ושִכחה גמורה, נוֹן-שן, נוֹן-עין, נוֹן-טעם, נוֹן-כלום.

את שבעת שלבי חיים אלה הציג שייקספיר כשבעה תפקידים, שהאדם משחק בחייו כשחקן-במה, וכל חיי האדם אינם אלא מחזה ממושך על בימת החיים בעולם הזה. וכמו לשון המדרש הוא פותח בתינוק הנולד, ומסיים באדם הזקן העובר בטל. החיים, בין אם בקיום האנושי ובין אם כשחקן במחזה, הינם ברי חלוף - כלומר "הבל".

המונח השני, עליו אתעכב הוא "שמש". הקבוע הנצחי. השמש שתמיד ניתן לסמוך עליה שתעלה מחר. בניגוד לקיום האנושי בר החלוף, השמש עולה ויורדת במחזוריות אינסופית, בקצב קבוע כמעין נשימה קוסמית (הקבלה לנשימת האדם - ההבל החולף…). השמש נותן קיום גשמי לחיים שעל פני האדמה. קהלת מדגיש את השאלה התועלתנית של קיום האדם: מה הרווח יש לאדם, כלומר לאיזה יתרון הוא יכול לצפות, אם הוא משקיע את העמל שלמענו נברא בפעילות "תחת השמש", בקיום גשמי, שנשלט ומאופיין על ידי השמש? לא כלום.

המילה האחרונה היא "אדם". בפרשת בראשית שנקרא בשבוע הבא ניזכר כי האדם קרוי כך כי הוא נברא מן האדמה (בראשית ב, ז). לכאורה הסבר פונקציונאלי המצביע על המקור החומרי ממנו נבראנו. המהר"ל (תפארת ישראל ג) מסביר, שבאדמה מצויים בו זמנית שני מאפיינים הפוכים. מצד אחד, רגב אדמה הוא כמעט חסר ערך, הוא מצוי בכל מקום. מצד שני, רגב האדמה הוא בית הגידול ממנו עולים וצומחים החיים. אדמה, אם כך, היא חומר שבפני עצמו חסר ערך, אבל, הוא נושא בתוכו פוטנציאל אדיר. האדם קיבל את שמו, משום שיש בו את הפוטנציאל של האדמה. הוא כלום כמו שהוא, והוא הכל במה שהוא יכול להפוך להיות.

אדם - מן האדמה - חסר ערך, הבל בר חלוף, אך יחד עם השמש גם מצמיח כל. המילה "כל" מתחברת לתשובה לשאלת היסוד מה יתרון לאדם? "סוף דבר: הכל נשמע, את-האלקים ירא, ואת- מצותיו שמר כי-זה כל-האדם" (יב, יג). וכיצד נסביר מה זה כל האדם? זה הנסיון המתמיד לחפש תועלת מעבר למגבלות הגשמיים שלנו, הפיסיים שלנו, הגילאיים שלנו והכלכליים שלנו. למרות שלאדם העמל תחת השמש אין כל רווח, לאדם העמל מעל לשמש, יש. לעמל מעל לשמש יש פוטנציאל ואפשרויות צמיחה אינסופיים. אדם המסוגל לגלות ולפתח את המימד הרוחני שלו - אם הוא יכול לצמוח מבחינה רוחנית – אזי הקיום שלו הוא הכל חוץ מהבל.

(אנקדוטה - המושג "עמל" מופיע גם הוא רבות במגילה- ובשיכול אותיות= מעל)

כל השנה אנו רגילים לשבת בבית, עם תקרה מעל לראשינו. באופן סמלי, הגג חוצץ בין השמש לבינינו והרצפה בין האדמה לביננו. בסוכות, אנו יושבים במבנים ארעיים שאין להם גג אמיתי שיפריד בין השמים לבינינו. בסוכה אנו מנהלים חיים גשמיים רגילים. אך אם נדע לעודד יצירה, עשייה תרבותית, עשייה חברתית היוצאת מגבול התועלתנות של שבעת פרקי חיינו, יהיו אלה חיים של תוכן ולא הבל. הם יהיו חיים של אופטימיות אמיתית וקדושה.