הדיבר הראשון – הבניית "אמון בסיסי" (basic trust)

תהילה בלומנטל, פרשת יתרו (תשפ"ו)

הדיבר הראשון - הבניית "אמון בסיסי" (basic trust)

הדיבר הראשון הוא "כרטיס ביקור" המדגיש את חיוניות קיום "הבטחון הבסיסי", שנועד לרפא את נפש העם ולשחרר אותנו לא רק מ"שעבוד מצרים" הפיזי, אלא מתודעת העבדות הפנימית לעבר חירות אמיתית של לקיחת אחריות ובחירה בתורה.

כשמיטל הייתה כבת שלוש, חברה שלה הגיעה אלינו הביתה אחרי הגן, פנתה אליי ואמרה ׳אמא של מיטל, אפשר…״. הרגשתי איך הלב שלי מתרחב, הגעתי לשלב שאל 'כרטיס הביקור' שלי, אני זוכה לצרף גם את הtitle: 'אני אמא של… '.

ומאז, אני תהילה, מאושרת להיות אמא של מיטל ועדי, של החתנים הנהדרים שלי יונתן וניב והOma של נועם, שירה, איתן ורוני.

אני שמחה על ההזדמנות להציג את עצמי היום כאן, בפניכם, קהילה כל כך מקסימה ומיוחדת.

‏ הקב״ה, גם הוא, בבואו להעניק לנו את עשרת הדיברות - לב ליבן של המצוות - פותח בכרטיס ביקור משלו:

אָנֹכִי ה' אֱלֹקֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים שמות כ, ב

משפט ארוך שמציג את הדיבר הראשון. משפט שלא רואים בו ציווי, איסור או דרישה.

היו לא מעט מחלוקות לגבי ״כרטיס הביקור״ הזה, אם הוא אכן נחשב לדיבר הראשון או רק ׳להקדמה׳ .

‏אני אנסה להבין איתכם היום כיצד נקבע שפתיחה זו לדיברות היא אכן מצוות הדיברה הראשונה.

‏מניסיוני כפסיכולוגית, לפגישת האינטייק והצגת כרטיס הביקור של הפונה, יש משקל מאוד משמעותי שמגלם בתוכו את מירב היסודות, הפוטנציאל והתכונות המרכזיות של האדם ואשר ישמשו ויבואו לידי ביטוי באינטראקציה, בקשר ובהליך הטיפולי.

הקב"ה פותח ב״אנוכי״, ‏הספורנו ועוד, מפרשים כ'לבדי'. יש כאן הצגה אישית ופנייה ישירה, אינטימית.

“אנוכי”, הקב״ה, פונה בכבודו ובעצמו אליכם - עמו - ללא Proxy - "אני ולא מלאך, אני ולא שרף" (הגדה של פסח).

אין זה א-לוה שמדבר ״מלמעלה״, אלא יורד בענן וכל כולו נוכח אל ולמי שמולו.

ומוסיף הקב״ה ואומר לעם ש'אנכי', הינו "ה׳ אלוקיך" פונה אליהם בלשון יחיד, אלוקיך ולא אלוקיכם.

מובא בחיזקוני בשם רב לוי:

‏נראה להם הקדוש ברוך הוא לישראל כמו איקונין שיש לה פנים לכל צד ואלף בני אדם מביטים בה והיא מביטה בכולן. ככה הקדוש ברוך הוא כשהיה מדבר אל כל אחד ואחד מישראל שאומר 'עימי הוא מדבר'…

פנייה ישירה ואישית חיונית לבניית קשר המבוסס על יחסי אמון. אמונה.

הקב"ה שכורת ברית עם עמו, פונה אל לב כל פרט ופרט ומבקש את אמונו כדברי רבנו בחיי - "אנכי ה' אלקיך: זו מצות הלב".

לב בוטח ומאמין שנשען על ״אמון בסיסי״, על Basic Trust.

הפסיכולוג Erik Erikson תבע את המושג הזה במסגרת תיאוריית שלבי ההתפתחות הפסיכו־חברתית שהגה.

לדבריו, אמון בסיסי הוא התחושה הראשונית והעמוקה שהעולם הוא מקום בטוח, צפוי וראוי לאמון, רק אז, אפשר להאמין ולסמוך שידאגו לצרכים שלנו.

זהו האתגר המרכזי בשלב ההתפתחותי הראשוני, מגיל לידה עד בערך שנה – שנה וחצי.

האמון הבסיסי אמור להתפתח מתוך ההיקשרות הישירה והאישית עם הדמות המטפלת העיקרית.

כך, הקב"ה עם לידת האומה, מנסה להבנות את ביטחוננו וזהותנו מתוך הענקת חוויה של אדון-א-לוה שמבין לצרכי העם ודואג לספקם.

‏ואכן מוסיף הפסוק ואומר ׳אשר הוצאתיך מארץ מצרים׳ - אני הא-ל שדאג להוציא את עמו מהשעבוד במצרים.

שואלים האבן עזרא, החיזקוני (ועוד), למה מכל גבורותיו של הקב"ה, הזכיר דווקא את נס 'יציאת מצרים' ולא אמר למשל 'אני אלוקיך שעשיתי שמים וארץ', או 'שאני בראתיך'?

אלא שיציאת מצרים הייתה גאולה אישית ונס מכוונן דווקא רק לעם ישראל.

ה' מלמד כי אין כמו חוויה של קשר אישי ופרטני בגיבוש אמון ובטחון להמשך הקשר העתידי.

מוסיפה הדיברה ומסתיימת בכך שה' הוציאנו "מבית עבדים".

מה יש בתוספת הזו, של ההוצאה מבית העבדים שבמצרים, על פני התזכורת של הוציאנו מארץ מצרים?

נס הגאולה ממצרים הוא אכן, ללא כל ספק, אירוע מכונן.

אולם, אין הוא יכול להוות תחליף לתהליך ממושך של חינוך, חיזוק, ריפוי והבנייה, כדי לצאת מהזהות הטראומתית של "בית עבדים".

אנחנו יכולים להיגאל ולחצות את ים סוף, אבל 'פרעה' יכול להמשיך ל'זרום לנו בוורידים'...

את הקונפליקט בין הצפייה האנושית להנהגה והמשאלה להיות בן חורין, מנסה הקב"ה לפתור בהנחלתו לנו תורת אמת.

בפרקי אבות (ו, ב) מפרשים את הפסוק מפרשת כי תשא (שמות לב, טז) 'והמכתב מכתב אלקים הוא חרות על הלוחות' - "אַל תִּקְרָא חָרוּת אֶלָּא חֵרוּת. שהעוסק בתלמוד תורה הרי זה מתעלה."

או בסגנונו של ריה"ל: " עבד ה' הוא לבד חופשי"...

הדיברה מסתיימת בכך שעל העם להפנים שה' הוא אשר הוציא אותנו "מבית עבדים". לא רק כאקט של הוצאה ממצרים, אלא גם כתהליך שחרור מהותי מתודעת העבדות אל עבר עם השואף לחרותו. בני חורין.

לסיכום,

"אנוכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים":

הקב"ה בוחר לפתוח את עשרת הדברות לא בכוחו האינסופי, אלא דרך האינטימיות והקשר האישי-פרטי איתנו ("אלוקיך").

הדיבר הראשון הוא "כרטיס ביקור" המדגיש את חיוניות קיום "הבטחון הבסיסי", שנועד לרפא את נפש העם ולשחרר אותנו לא רק מ'שעבוד מצרים' הפיזי, אלא מתודעת העבדות הפנימית לעבר חירות אמיתית של לקיחת אחריות ובחירה בתורה. הדיבר הראשון אינו רק הקדמה אלא הינו מצוות יסוד של האמונה והבטחון.

יהי רצון שנזכה תמיד להרגיש את אותה "התקשרות בטוחה" עם הקב"ה, ונדע לקחת את המצווה הזו כ"צידה לדרך":

הידיעה שיש לנו על מי להישען היא זו שמאפשרת לנו לא רק לצאת ממצרים, אלא להוציא את מִצרים והמֵצרים מתוכנו.

מתוך הבטחון הזה, שנזכה להיות בני חורין אמיתיים הבוחרים באחריות המוטלת עלינו במצוות התורה מתוך אהבה ונחת.

שבת שלום