"ויקרא טמא טמא" והכוח של כוס קפה

אדם רוס, פרשת תזריע מצורע (תשפ"ו)

"ויקרא טמא טמא" והכוח של כוס קפה

אולי יש צרות שדווקא נכון מאוד לשתף אותם, כי בשיתוף הזה נוצר החיבור בין היחיד לבין הכלל, גם כשהיחיד נגוע בצרעת ויושב לבד מחוץ למחנה.

הרבה שנים, חשבתי שהפתגם ”כביסה מלוכלכת לא מכבסים בחוץ“ בא מהפולקלור היהודי. אבל מסתבר שהמקור מיוחס דווקא לנפוליאון בונפרטה, מנאום (או בעצם נזיפה) שנשא בפני חברי בית המחוקקים הצרפתי בשנת 1814. הוא ביקש לומר להם שגם אם טעה לגבי איזשהו עניין – זה לא היה ראוי להוכיח אותו בפומבי; יש בעיות שפותרים בתוך המשפחה, מאחורי דלתיים סגורות.

יכול להיות שהגישה הזאת היתה נותנת לנופליאון איזה רווח פוליטי, אבל הפרשה שלנו מציפה הסתכלות מורכבת יותר לגבי העניין הזה: אולי יש צרות שדווקא נכון מאוד לשתף אותם, כי בשיתוף הזה נוצר החיבור בין היחיד לבין הכלל, גם כשהיחיד נגוע בצרעת ויושב לבד מחוץ למחנה. לקראת סוף פרשת תזריע התורה מתארת את תהליך היציאה של המצורע אל מחוץ למחנה:

וְהַצָּרוּעַ אֲשֶׁר־בּוֹ הַנֶּגַע בְּגָדָיו יִהְיוּ פְרֻמִים וְרֹאשׁוֹ יִהְיֶה פָרוּעַ וְעַל־שָׂפָם יַעְטֶה וְטָמֵא  טָמֵא יִקְרָא׃ כׇּל־יְמֵי אֲשֶׁר הַנֶּגַע בּוֹ יִטְמָא טָמֵא הוּא בָּדָד יֵשֵׁב מִחוּץ לַמַּחֲנֶה מוֹשָׁבוֹ ויקרא יג, מה-מו

הצרעת ְמֻלָּוה בבידוד – ניתוק מהכלל. אך בתוך התיאור הזה, בין הבגדים הפרומים והשיער הפרוע, בולטת הסיפא של הפסוק: "וְטָמֵא  טָמֵא יִקְרָא". רש"י מבין את הקריאה הזאת כאזהרה לציבור: האיש טמא, תתרחקו ממנו. אבל הגמרא מוסיפה רובד נוסף להבנה הזאת, ומחבר אותה לשאלת השיתוף בצער. במסכת סוטה (לב, ב) מתחדדת הבחנה בין סוגי הבעיות שנכון ליחיד לשתף עם הציבור, עקב האמירה של רבי שמעון בר יוחאי שגנותו של בן אדם אומרים בקול רם:

לָא תֵּימָא גְּנוּתוֹ, אֶלָּא אֵימָא צַעֲרוֹ. כִּדְתַנְיָא: ״וְטָמֵא טָמֵא יִקְרָא״ — צָרִיךְ לְהוֹדִיעַ צַעֲרוֹ לָרַבִּים, וְרַבִּים מְבַקְּשִׁים עָלָיו רַחֲמִים. וְכׇל מִי שֶׁאֵירַע בּוֹ דָּבָר צָרִיךְ לְהוֹדִיעַ לָרַבִּים, וְרַבִּים מְבַקְּשִׁים עָלָיו רַחֲמִים.

הגמרא מדייקת: לא משמיעים את הגנות לציבור, אלא את הצער. לא מביישים – משתפים. והקריאה "וטמא, טמא" הופכת מקריאת אזהרה לקריאת בקשה: הודעה על כאב, ופנייה אל הציבור שיתפללו על המצורע שיוצא לבידוד. המהרש"א מסביר שהכפילות – "טמא, טמא" – אינה מקרית. פעם אחת כדי להזהיר את הרבים, לשיטת רש"י, ופעם נוספת כדי להודיע על הצער. שתי תנועות הפוכות ומשלימות: ריחוק פיזי אבל, קרבה מטא-פיזית. כך נוצרת בפרשה דינמיקה מורכבת: מצד אחד, "בדד ישב מחוץ למחנה" – בדידות וריחוק. מצד שני, "מבקשים עליו רחמים" דווקא ברגע הזה נוצר קשר בין הפרט והכלל – הבידוד אינו ניתוק מוחלט; עדיין נשמר הקשר באמצעות התפילה.

המתח הזה גם מתבטא בשירו של אלחנן ניר, ”מי שנפלה עליו מפולת“, המבוסס על סעיף בשולחן ערוך עם אותו שם:

וּמִי שֶׁלֹּא נָפְלָה עָלָיו מַפֹּלֶת
וְהוּא סָפֵק חַי סָפֵק מֵת
סָפֵק שָׁם סָפֵק אֵינוֹ שָׁם
מִי בִּכְלָל יוֹדֵעַ מִמֶּנּוּ.
וְכַמָּה סְפֵקוֹת שֶׁיֵּשׁ בּוֹ
וְכַמָּה רְעָדִים
וּגְדֵרוֹת דָּם הוּא הַנָּפֶשׁ
שְׁחִיטוֹת קְטַנּוֹת בַּוְּרִיד
וְהַשִּׁטָּה פּוֹרַחַת,
וְאֵין מִי שֶׁיְּפַקַּח עָלָיו
יִפְרֹשׂ אֵלָיו כַּפַּיִם בִּתְפִלָּה וְיֹאמַר לוֹ:
בָּרוּךְ אַתָּה.
ירים אֶת רֹאשוֹ, יַבִּיט וְיֹאמַר לוֹ:
אַתָּה נִרְאֶה טוֹב הַיּוֹם
אוּלַי תִּקְפֹּץ לְקָפֶה
מִי בִּכְלָל יוֹדֵעַ
מִמֶּנּוּ

היום - בשבת שמחברת בין השבוע שחל יום השואה לבין השבוע שחלים יום הזיכרון ויום העצמאות - לכולנו יש רגעים שמרגישם שנפלה עלינו מפולת. המסר שמתקבל מפרשת הצרוע יכול לחזק אותנו בנקודת הזמן הזאת. מתוך הצער והבידוד, עדיין נשמר הקשר בין יחיד והכלל.זה קשר של תפילה שאולי נשמע אמורפי ומורכב, אבל הוא יכול להיות כל כך פשוט כפי שמתבטא במילים בסוף השיר: "ברוך אתה [..] אתה נראה טוב היום\ אולי תקפוץ לקפה."

אלו מילים כל כך בנאליות שמדגישות את הפשטות של הצעה לחיבור בין אישי, גם בסיטואציה שיכולה להיות מביכה. אז אולי נפוליאון צדק - בעיקרון לא מכבסים את הכביסה המלוכלכת בחוץ, אבל כשמדובר בצרות שלנו, כדאי שנשתף אותם עם מי שבסביבנו, ולקבל בחזרה איזו תפילה, מילה טובה, או הזמנה לכוס קפה. שבת שלום, חודש טוב, ובשורות טובות.