הלכות נקיונות לפסח בשנה של קוצר רוח

עליזה זלצברג-יזהר, שבת הגדול (תשפ"ו)

המשנה דורשת איזון - לקחת ברצינות את חומר איסור החמץ, לבדוק בנרות, ומצד שני ההלכה אומרת עד כאן. כן מאבדים מעט מן השפיות, אבל לא משתגעים לגמרי… מה האיזון הנכון בין הדריכות להתראה הבאה ליצירת שגרה ביתית, בין רצון לשלוט במצב, והצורך להיכנע לכוחות מחוץ לזירת השליטה.

שבת שלום

כשהתחלתי לחשוב על דרשה לשבת הגדול, המחשבה הראשונה שלי הייתה לדבוק במסורת. בבית הכנסת הילדות שלי, ב-Monsey, הרב תמיד היה דורש בנושא כשרות, דרשה ארוכה מהרגיל. לא נעשה זאת היום, לזה ניתן להגיע לשיעור של ג'יסון אחרי מנחה.

אבל כמעט כל שנה היה הרב מספר אותו סיפור משעשע שנטע את עצמו עמוק בתוך המודעות ההלכתית שלי.

הקדמה קצרה: איסור חמץ חמור יותר מאיסורים אחרים. לא רק שאסור לאכול חמץ בפסח, אלא גם אסור להחזיק אותו בבעלות, אסור בהנאה, לא מתבטל בתערובת וכן הלאה. עדיין הגמרא מוציאה מן הקטגוריה החמורה הזו חמץ שהוא כבר לא אכיל, כי התייבש לגמרי, נשרף או נרקב עד שלא ראוי אפילו לאכילת כלב. יש מחלוקת מעניינת בין הפוסקים האם קוסמטיקה צריכה להיות כשרה לפסח, ושאלה יותר מסובכת נוגעת למוצרים ששמים בפה או קרוב אליו, כמו שפתון.

וכאן נכנס הסיפור המוכר: הרב סולובייצ'יק פסק שאפילו משחת שיניים לא צריך הכשר מיוחד לפסח כי זה פסול מאכילת כלב. לפי האגדה, תלמיד אחד נודניק, עשה בדיקה בבית, וחזר למחרת לשיעור, ואמר שהכלב שלו דווקא אוהב ללקק משחת שיניים – אז צריכים לבער אותו ולהחליף למוצר בלי שמץ של חמץ. הרב סולובייצ'יק ענה – יש לך כלב משוגע! בגלל שיש לך כלב משוגע, כולנו צריכים להחמיר? 

תמיד אהבתי את common sense שהרב סולובייצ'יק מסמל בסיפור הזה. אבל איך באמת לוקחים ברצינות את חומר האיסור מבלי להשתגע, איך לדעת לפסוק לפי הכלב המצוי ולא לפי חרדות התלמיד עם כלב זללן?

כשאני נזכרת בסיפור הזה השנה, בזמן מלחמה, עומק השאלה נרחב מעבר להלכות חמץ. קשה לפעמים לשים קו בין חריצות לשיגעון.

המשניות המפורסמות שפותחות את מסכת פסחים מנסות להצביע על הקו.

אוֹר לְאַרְבָּעָה עָשָׂר, בּוֹדְקִין אֶת הֶחָמֵץ לְאוֹר הַנֵּר. כָּל מָקוֹם שֶׁאֵין מַכְנִיסִין בּוֹ חָמֵץ אֵין צָרִיךְ בְּדִיקָה. וְלָמָה אָמְרוּ שְׁתֵּי שׁוּרוֹת בַּמַּרְתֵּף, מָקוֹם שֶׁמַּכְנִיסִין בּוֹ חָמֵץ משנה פסחים א, ב

לא צריכים לחפש פרורי לחם מאחורי הספירה, אבל אולי כן מאחרי המיטה של הילדים שהחביאו את כל משלוחי המנות שלהם לפני כמה שבועות.

ובמשנה הבאה:

אֵין חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא גָרְרָה חֻלְדָּה מִבַּיִת לְבַיִת וּמִמָּקוֹם לְמָקוֹם, דְּאִם כֵּן, מֵחָצֵר לְחָצֵר וּמֵעִיר לְעִיר, אֵין לַדָּבָר סוֹף.

אחרי שניקיתם ובדקתם לא צריכים לבדוק שוב ושוב, למרות שכל מיני מכרסמים עלולים להביא חמץ ממקום למקום. כוחות מחוץ לשליטתנו עלולים להרוס את השלמות של הסדר והארגון שעבדנו כל כך קשה להשיגו, אבל זה כבר לא באחריותנו.

המשנה דורשת איזון – לקחת ברצינות את חומר איסור החמץ, לבדוק בנרות, ומצד שני ההלכה אומרת עד כאן. כן מאבדים מעט מן השפיות, אבל לא משתגעים לגמרי.

כבר מזמן מצאתי את האיזון הזה בנושא של ניקיונות לפסח, אבל כרגע אני עסוקה בחיפוש אחרי האיזון החמקמק הזה בחיים היומיומיים. מה האיזון הנכון בין הדריכות להתראה הבאה ליצירת שגרה ביתית, בין רצון לשלוט במצב, והצורך להיכנע לכוחות מחוץ לזירת השליטה. מתי לדרוש לימוד בזום וקריאה בספרים מהילדים ומתי לאפשר כמויות אדירות של טלוויזיה. לפעמים ניתן לאבד את המצפן מ"קוצר רוח", לשכוח איזה יום זה, איזה חודש, ומהי המטרה, מהו הצעד הבא.

זה מחזיר אותנו שוב לחג הפסח. למרות שפסח הוא חג החירות, שבה חוגגים את החילוץ מעבדות, בהרבה מובנים אנחנו משחזרים את חווית מצב החירום של היציאה עצמה. אנחנו לא אוכלים לחם, האוכל הכי בסיסי (הפחממה הכי מנחמת), כי "בִּבְהִילוּ יָצָאנוּ מִמִּצְרַיִם" ולא היה זמן – "וַיּאפוּ אֶת הַבָּצֵק אֲשֶׁר הוצִיאוּ מִמִצְרַים עֻגת מַצּות כִּי לא חָמֵץ כִּי גרְשׁוּ מִמִּצְרַים וְלא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ" (שמות יב, לט). חוויית היציאה הייתה לחוצה מאוד.

אין מנוס השנה מלראות את ההדהוד בין חוויית המלחמה שלנו לבין עם ישראל שיושבים בבתיהם, הדלתות מסומנות בדם קורבן הפסח "בחצות הלילה", ומחכים במרחב המוגן ממכת בכורות, ומחכים לסימן שניתן לצאת, שחייבים לצאת.

כאן בספר שמות בפרק יב (פסוק כח) עלילת הסיפור נתקעת: "וַיֵּלְכוּ וַיַּעֲשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֶת מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן כֵּן עָשׂוּ''.

ומשה עוצר ומלמד על מצוות קידוש הבכורות ועל חג פסח לדורות הבאים:

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם זָכוֹר אֶת הַיּוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים כִּי בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיא ה' אֶתְכֶם מִזֶּה וְלֹא יֵאָכֵל חָמֵץ. הַיּוֹם אַתֶּם יֹצְאִים בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב שמות יג, ג-ד

משה מסוגל לתת דרשה ממש באמצע רגע החירום, לראות את העתיד הרחוק. שרשורם של הפסוקים מקשר בין היציאה הניסית, לאיסור אכילת חמץ, ולעונת האביב. באביב הכל נולד מחדש, קציר החיטה יתחיל ו"החיטה תצמח שוב." עוצרים את החיים, מתרגלים לאכול מצה לשבוע של חירום, לשבוע של שיגעון, לשבוע של איפוס, ואז חוזרים לשגרה, והפעם לשגרה יותר טובה.

אני מברכת אותנו בפסח ביכולת לראות, לדמיין, ולהביא את העתיד אפילו בעת הקושי, ולשמור על שפיות עד אז. למצוא את האיזון הנכון לכל אחד, בין עשייה ודאגה וקצת שגעון ובין קבלת הרגע, והשחרור.

שבת שלום