שני ימי חיי

בשמת חזן, פרשת ויצא (תשפ"ו)

כל חיי יעקב הם בסימן הדאליות. גם שהתחתן, הוא מתחתן עם שתיים (ואז עם עוד שתיים). עם רחל , מושא הכמיהה הלא מציאותית, החלומה. ועם לאה הפורייה, החוזה עם קרקע העולם

בפרשה שלנו יש הרבה נשיקות, אולי יותר מכל פרשה אחרת בתורה, אבל לא על זה נדבר היום… אלא על החלומות - שגם מהם יש שלושה בפרשה הזו.

חלום הוא פתיחה ויציאה אל מעבר לגבולות המציאות. הוא מתעתע והוא גם מוחשי מאוד - ובעיקר לא כבול לחוקים של החיים והמציאות שמגבילים אותנו.

קראנו את פרשת ויצא שהיא חלק מהסיפור הרחב יותר של יעקב ועשיו, והתחלנו בנקודה פלאית מעט, מיסטית….

וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיֵּלֶךְ חָרָנָה: וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם כִּי בָא הַשֶּׁמֶשׁ וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם וַיָּשֶׂם מְרַאֲשֹׁתָיו וַיִּשְׁכַּב בַּמָּקוֹם הַהוּא בראשית כח, י-יא

רגע מאוד מאוד בסיסי במסע שיעקב מתחיל כדי לברוח מאחיו ולא להינשא לבנות המקום, "פוגע" במקום ולן שם כי בא השמש - ולמראשותיו אבן..

והנה דווקא ברגע הזה הוא זוכה לחיזיון ונבואה: "וַיַּחֲלֹם וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ"

רגע של פלא, חיבור מוחלט מלמטה למעלה, והמלאכים, שימו לב - קודם עולים, ואז יורדים, אבל זה לא הכל - אחרי סאגת הברכה מול אביו, ברכה אחת שקיבל במרמה ואחת לפני צאתו, בגלוי - הוא זוכה לברכה מפורשת… ממשפיע השפע בעצמו:

וְהִנֵּה ה' נִצָּב עָלָיו וַיֹּאמַר אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ וֵאלֹהֵי יִצְחָק הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֶךָ: וְהָיָה זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ וּפָרַצְתָּ יָמָּה וָקֵדְמָה וְצָפֹנָה וָנֶגְבָּה וְנִבְרְכוּ בְךָ כָּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה וּבְזַרְעֶךָ: וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ וַהֲשִׁבֹתִיךָ אֶל הָאֲדָמָה הַזֹּאת כִּי לֹא אֶעֱזָבְךָ עַד אֲשֶׁר אִם עָשִׂיתִי אֵת אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי לָךְ:
וַיִּיקַץ יַעֲקֹב מִשְּׁנָתוֹ וַיֹּאמֶר אָכֵן יֵשׁ יְהוָה בַּמָּקוֹם הַזֶּה וְאָנֹכִי לֹא יָדָעְתִּי: וַיִּירָא וַיֹּאמַר מַה נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה אֵין זֶה כִּי אִם בֵּית אֱלֹהִים וְזֶה שַׁעַר הַשָּׁמָיִם: וַיַּשְׁכֵּם יַעֲקֹב בַּבֹּקֶר וַיִּקַּח אֶת הָאֶבֶן אֲשֶׁר שָׂם מְרַאֲשֹׁתָיו וַיָּשֶׂם אֹתָהּ מַצֵּבָה וַיִּצֹק שֶׁמֶן עַל רֹאשָׁהּ: וַיִּקְרָא אֶת שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא בֵּית אֵל וְאוּלָם לוּז שֵׁם הָעִיר לָרִאשֹׁנָה: שם כו, יג-יט

יעקב קם נרגש ונסער מהמחזה, מהברכה, מהנוכחות האלוהית שחווה, אבל יעקב הוא הוא הסולם הנטוע בקרקע וראשו בשמיים והוא מיד, אחרי ההתפעמות הגדולה, הופך מעשי :

וַיִּדַּר יַעֲקֹב נֶדֶר לֵאמֹר אִם יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמָּדִי וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ וְנָתַן לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ: וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם אֶל בֵּית אָבִי וְהָיָה יְהוָה לִי לֵאלֹהִים: כו, כ-כא

והאבן, אבן הראשה אם תרצו -

וְהָאֶבֶן הַזֹּאת אֲשֶׁר שַׂמְתִּי מַצֵּבָה יִהְיֶה בֵּית אֱלֹהִים וְכֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן לִי עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ (שם כב)

השורשים של הסיפור הזה נטועים עמוק ברגע הטרנספורמטיבי שחווה יעקב, התאום העוקב, כשהוא עוטה את בגדי אחיו החמודות, עם ריח השדה אשר ברכו אדוני, ומשהו דבק בו…

שש פעמים מנסה אביו לודא את זהותו, שש פעמים הוא נחרץ שהוא אחיו. ולבסוף יצחק מקבל את הדין. לא מבייש וחושף אותו, אלא מברך אותו. ואני רוצה לטעון שבאותו רגע יעקב קיבל אל תוכו משהו מאחיו התאום, עשיו.

לפני אי אלו שנים ביימתי הצגה בשם "ספר תולדות אדם" שהביאה לבמה את יחסי האל והאדם בספר בראשית. בתחילת הסצינה הזו הלבישה רבקה לבנה האהוב שרוול "שעיר" ואיתו הוא נכנס פנימה אל אביו. אבל אז החלטתי החלטה פרשנית בימויית שבעצם יעקב נשאר עם השרוול הזה. התלבושת שלבש היא זהות שמעתה הוא נושא כזהות דואלית, משותפת עם אחיו.

כל חיי יעקב הם בסימן הדואליות. גם כשהוא מתחתן הוא מתחתן עם שתיים, (ואז עם עוד שתים) עם רחל, מושא הכמיהה, הלא מציאותית, החלוּמה, ועם לאה הפורייה, החוזה עם קרקע העולם.

ובליל הכלולות, כשהוא מבין שהוא עם לאה ולא עם רחל, הוא חוזר אותו רגע שבו אביו בחר לא לבייש אותו ולא לזרוק אותו מהחדר, ומקבל עליו גם הוא את הדין. נשאר עם לאה עד הבוקר. נישא לה. ורק בבוקר ידרוש את רחל אהובתו, תמורתה יעבוד עוד שבע שנים.

״מְעַט וְרָעִים, הָיוּ יְמֵי שְׁנֵי חַיַּי" יאמר לעת זקנתו. ימי שני חיי.

׳שני׳ זו הדרך המקראית לומר שנים, אבל אי אפשר שלא לשמוע כאן גם את השניים. ובשבת הבאה, זהירות, ספוילר, נקרא גם על שמו השני, ישראל, שהוא קונה לו. זה יהיה ברגע בו יעקב אמנם יפחד מאוד לפגוש את עשיו פנים אל פנים, ובתושיה מעשית, לאחר מאבק עם איש (שוב הוא בשניים) יתכונן בכל דרך אפשרית, ויחלק את משפחתו ואנשיו כמובן לשני מחנות, ולבסוף עשיו, שתמיד היה אדם משפחתי מאוד בעצם, יפול על צווארו ויהיו חיבוקים ודמעות…

ואולי בזמן הזה שבו אנחנו מוצאים את עצמינו בכל כך הרבה מאבקים מבית ומחוץ, אולי אנחנו צריכים משהו מהסוד של יעקב, האיש שהכי הרבה התברך והכי הרבה ברך בכל התנ"ך כולו…

אותו יעקב תם ויושב אוהלים - שלבש את בגדי אחיו החמודות, ומשהו מריח השדה שהיה בבגדי עשיו אותם הוא לבש, דבק בו. והוא יצא לעולם בכוחות עצמו ומצא בתוכו גם את המעשיות וגם את הרוחניות נאבק ואהב ונע ביניהן רצוא ושוב.

התחלנו בחלום ואסיים בחלום. במילותיו של חוזה המדינה, בנימין זאב הרצל, ביומן הכתיבה של אלטנוילנד, עם סיום ספרו:

כידוע, אם לא תרצו, הרי כל מה שסיפרתי לכם בזה אגדה היא ותישאר אגדה...

מבעד לאיבה ולסילופים, יהיה עליך לאחוז דרכך כמבעד ליער אפל. אבל אם אל אנשים טובים תבוא, שא נא ברכה להם בשם אביך מחוללך...

כי אין החלום נבדל כל כך מן המעש כפי שסבורים כמה וכמה מן הבריות. כל מעשה האדם יסודו מחלום וסופו לחלום, ובנפשו יביא חלומו.

במיוחד בשנה הקרובה אנחנו צריכות וצריכים לזכור את החלום שלנו על הארץ הזו. לא לתת למציאות העכשווית להגביל אותנו - כל אחת ואחד באופן שהיינו רוצים לראות את המציאות קרובה יותר לחלום. בנפשנו להביא חלומנו.

שבת שלום.