מעשה שמתחיל בקול שופר על ההר ונגמר באהבה פשוטה של אבא לבנותיו.

ישראל (רולי) רוזנר, ראש השנה - דברים לפני תקיעת שופר (תשפ"ב)

ר' יצחק מברדיצ'ב אמר: בזמן מתן תורה הלך הקדוש ברוך הוא אל כל האומות, ואיש לא רצה לקבל את התורה. רק אנחנו, עמו בית ישראל, קיבלנו את התורה בשמחה ובתענוג גדול. והנה פשענו ומרדנו בו

אני רוצה לגלגל בפניכם מעשה שיתחיל בקול שופר על ההר וייגמר באהבה פשוטה של אבא לבנותיו.

לפני קבלת הלוחות בסיני כתוב:

 וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיֹת הַבֹּקֶר, וַיְהִי קֹלֹת וּבְרָקִים וְעָנָן כָּבֵד עַל-הָהָר, וְקֹל שֹׁפָר, חָזָק מְאֹד; וַיֶּחֱרַד כָּל-הָעָם, אֲשֶׁר בַּמַּחֲנֶה.

ארבעה יסודות דרמטיים נשמעים: קולות אחד, ברקים שניים ענן כבד, כלומר עשן או ערפל – שלוש וקול שופר ארבע.

מה בני האדם בימי קדם ידעו על הקשר בין הברק לבין הרעם - שבפרשת יתרו נקרא בפירוש קולות. (ויהי קולות וברקים) הם הבינו שמדובר בצמד, שהם באים יחד, הם בטח גם הבינו שכאשר הברק קרוב הרעם יתגלגל איתו וכאשר הוא רחוק ייקח זמן לקול להגיע. הם הרי היו מחוברים הרבה יותר מאיתנו לטבע ולכוחותיו. מצד שני - האם הם ידעו שהברק נוצר משום שבתחתית ענני סערה נוטה להצטבר מטען חשמלי  שנמשך אל מתחת לענן ומשתחרר בבת אחת אל הקרקע? האם הם ידעו שהפער בין קולות הרעם לבין הברק נוצר מההבדל בין מהירות האור לבין מהירות הקול?

"וכל העם רואים את הקולות" אנחנו כבר התרגלנו לביטוי הזה שנאמר רגע אחרי קבלת התורה בסיני, אבל 'הקולות' הם לא הדבר היחיד שהעם ראה. העם ראה את הפסוק המלא ששוב נמצאו בו ארבעת היסודות שראינו לפני קבלת התורה: "את הַקּוֹלֹת וְאֶת הַלַּפִּידִם (אש וברקים) וְאֵת קוֹל הַשֹּׁפָר וְאֶת הָהָר עָשֵׁן (ערפל)... וַיַּרְא הָעָם וַיָּנֻעוּ וַיַּעַמְדוּ מֵרָחֹק".

יגיד המגיד, שרוצה לפרש את המחזה בפירוש ארצי: העם צפה בסופת ברקים, כל מי שצפה בסופה כזאת בלב המדבר יכל לדמיין את ההוד והיופי, את הפחד והאימה: הלפידים הם הברקים, הקולות הם הרעמים, ההר עשן הם ערפל - או לחילופין שריפות שפורצות מפגיעת הברקים. נשארנו עם השופרות: וקול השופר, מהיכן הגיע קול השופר ולמה הוא שייך לכאן, למה לא להסתפק בקולות ברקים וערפל, מדוע בכלל צריך את היסוד הרביעי בדרמה?

מעניין שרוב המפרשים לא עוסקים בשאלה הזאת אלא במטפורה הדי-פשוטה של לראות את הקולות. רש''י כותב על הפסוק: "רואים את הקולות" - רואין את הנשמע שאי אפשר לראות במקום אחר. רשב"ם אומר:  ייתכן שהם ראו את הדברים שגרמו לקולות - את הברד והאבנים, וכמו שכתוב גם בשמות ט, כג : "וה' נָתַן קֹלֹת וּבָרָד". אבן עזרא פירש:  כי כל ההרגשות מתחברות במקום אחד.  ובספר התניא כתב ר שניאור מלאדי "רואים את הנשמע''.

כולם מנסים להבין כיצד אפשר לראות את הקולות - כיצד ראיה פוגשת קול. זה כמו שאנחנו נשאל כיצד אפשר לצלול אל המילים? האם צלילה אינה בהכרח במים.

אז קצת על המילים: או על המילה שופר. כולנו עומדים בצפירה ביום הזיכרון או ביום השואה, או לחילופין רצים ממנה, בורחים אל המקלט אם היא עולה ויורדת אבל כנראה שהמילה צפר היא קרובת משפחה אכדית למילה שופר. צפר השופר. כמו במקרה של הצפירה השופר מביע קול שלא ניתן לבטא במילים, גם לא במנגינה. הוא היסוד הרביעי בדרמה: זאת לא מוזיקה וגם לא תפילה, שופר הוא כלי, ראשו צר ופתחו רחב שניתן לצקת לתוכו מים לעני או שמן למשיחת מלכים. ערבוב של משמעויות ורגשות. תרצו שמחה: תקבלו את ר' נחמן שסיפר שפעם אחת בימי אלול חלם חלום ובו הוא השתוקק מאוד להיכנס אל איזה בית, כדי לשמוע שם קול שופר. והנה, עבר ליד בית אחד, ושמע קול שמחה ושחוק רב וקפיצות של שמחה וריקודים ולעצמו אמר: "לכאן בוודאי כדאי להיכנס לשמוע קול שופר''.

תרצו חיבור בין שמחה לזיכרון, תקבלו את ר' יצחק מברדיצ'ב שאמר: בזמן מתן תורה הלך הקדוש ברוך הוא אל כל האומות, ואיש לא רצה לקבל את התורה. רק אנחנו, עמו בית ישראל, קיבלנו את התורה בשמחה ובתענוג גדול. והנה פשענו ומרדנו בו. ובראש השנה אנו מפחדים מיום הדין, לכן אנו תוקעים בשופר, כדי להזכיר את השופר שנשמע בשעת קבלת התורה בהר סיני. זהו הלבוש שלבשנו אז, וכך אנו מבקשים שיזכור לנו המלך זכות זו וימחל על כל עוונותינו ופשעינו ויכתבנו לחיים ארוכים וטובים, אמן.

תרצו את הלב הנשבר? קבלו את הבעל שם טוב שאחרי שתלמידו ר' זאב קיציס איבד את הפתק עליו כתב את הכוונות לסדר התקיעות וליבו נשבר בו, אמר לו הרב שהמפתח הכולל, הפותח את כל השערים, הוא הלב הנשבר. כאשר ישבור אדם את לבו לפני ה' באמת יוכל להיכנס בכל השערים בהיכליו של מלך מלכי המלכים, הקדוש ברוך הוא".

יש עוד הרבה סיפורים חסידיים שיוצקים תוכן לתקיעות השופר, כמעט כמו מספרם, אבל הסיפור שאיתו אסיים נוגע בכלל לבעל התוקע ולמספר ארבע איתו פתחנו - ולכן שיעשע אותי במיוחד.

פעם אחת, לפני ראש השנה, חיפש הצדיק רבי לוי יצחק בעל תוקע הגון וראוי שיתקע בבית מדרשו. הגיעו אליו הרבה בעלי תקיעה שהשתוקקו לזכות בזכות הזאת. כל אחד מהם הראה את כוחו בידיעת כוונות וסודות התקיעה לפי הקבלה, אבל אף אחד מהם לא מצא חן בעיני ר' לוי יצחק.
יום אחד בא לפניו בעל תוקע, ורבי לוי יצחק שאל אותו מה הוא מכוון בשעת התקיעות. ענה האיש:
רבנו! יהודי פשוט אני ואין לי עסק בנסתרות. ארבע בנות יש לי שהגיעו לפרקן, ואני מתכוון בתקיעות: ריבונו של עולם, הריני עושה רצונך, מקיים את מצוותך ותוקע בשופר. אף אתה עשה רצוני ועזור לי להשיא את ארבע בנותיי.
עמד ר' לוי יצחק ואמר: אתה תתקע בבית מדרשי!

מי ייתן ונזכה כולנו לראות את הקולות, בשמחה בזיכרון ובלב שבור. שנה טובה.