הפולמוס סביב תקיעת שופר בראש השנה שחל בשבת

ישראל (רולי) רוזנר, ראש השנה - דברים לפני תקיעת שופר (תשפ"ד)

הרעיון ההלכתי של עקיבא שלזינגר היה לעקוף את האיסור דרך כינוס בתי הדין האשכנזיים והספרדיים בצוותא בבית הכנסת רבי יהודה החסיד ולתקוע. ההצעה עוררה התנגדות כל כך גדולה בקרב רבני היישוב הישן שהם החלו לרדוף אותו והאגדה מספרת שלבסוף הוא תקע בשופר בראש השנה שחל בשבת – אך בבית.

נתבקשתי להגיד כמה דברי כיבושין לפני תקיעות, אתחיל בשיר שאחריו סיפור, אתם יכולים לזמזם איתי.

בוקר לח בשנת תרל"ח

עת קציר הענבים

יצאו מיפו על סוסים חמשת הרוכבים.

שטמפפר בא וגוטמן בא וזרח ברנט ויואל משה סלומון עם חרב באבנט.

את המילים כתב יורם טהר-לב, ארבעת הגיבורים הגדולים של פתח תקווה – והרופא מזרקי. אבל האמת היא שיש עוד גיבור שלא מופיע בסצנה. שמו הוא עקיבא. ותיכף אגיע לקשר בינו ובין השופר שלא נתקע בו היום מפאת הלכות שבת.

הוא נולד באמצע המאה ה 19 בבראטיסלבה, אביו החליט לקרוא לו עקיבא על שם רבי עקיבא איגר (שלמשפחה שלנו יש ייחוס אליו) עקיבא שלזינגר - גדל, למד, והפך לרב - ולוחם. את עיקר חיציו הוא הפנה כנגד הנאולוגים והנאו-אורתודוכסים בראשות הרב הילדסהיימר, שנחשבו בעיניו לתופעה מסוכנת כיוון ששיווקו את ההשכלה במסווה של אדיקות. בטוח גם שלקהילה שלנו היה לו מה לומר… הרב עקיבא שלזינגר עסק בפעילות נגד כל גילוי של מודרניזציה, שפות זרות, לבוש. ובהמשך, אחרי שלא נחל הצלחה רבה במלחמתו, התגבשה בו ההכרה כי קיומו של העם היהודי אפשרי רק בארץ ישראל והחל להטיף לעלייה אליה ולהקים בה חקלאות, ואף צבא יהודי ובו גדודים בשמות "שומריאל" ו"לוחמיאל". דמותו מופיעה גם בספר 'תמול שלשום' של עגנון בתחילת שנת תר"ל (1870) בעקבות סדרת חלומות, הוא הגיע ליפו והתיישב בבית המערבים שבירושלים, במקום ממנו ניתן לצפות לעבר מקום בית המקדש.

בהתחלה הוא התקבל בכבוד גדול על ידי מנהיגי היישוב הישן בגלל מלחמתו בקדמה, מאוחר יותר כאשר התחיל להפיץ את רעיונותיו הם התחילו לחשוד.

ומה היו רעיונותיו? למשל עם עלייתו הוא פסק כי במקרה שאדם מישראל עולה לארץ ישראל ואשתו אינה מסכימה להתלוות אליו - הריהו רשאי לשאת אשה שנייה על פניה בארץ ישראל, למרות חרם דרבנו גרשון.

למשל הוא ביקש לחדש את שזירת פתיל התכלת בציצית או לחדש את הקרבת קרבן הפסח במקום המקדש. נשמע מוכר.

אבל הפולמוס הגדול ביותר שהוא עורר היה סביב קביעתו שבראש השנה שחל בשבת, צריך, חובה, לתקוע בשופר, בירושלים.

כזכור, אחרי החורבן פסק ר' יוחנן בן זכאי שאין תוקעים בשופר בראש השנה שחל בשבת שמא יטלטלו אותו ברשות הרבים, אלא במקום שיש בו בית דין. כלומר בפני בית דין לא מתקיים חשש הטלטול ולכן אפשר לתקוע מולו, בשאר המקומות, לא. ואכן היו במעלה ההיסטוריה יהודים שתקעו בשבת מול בתי דין שונים. לא אכנס לפלפולים ההלכתיים, אלא לעובדה שרוב הפוסקים מתקופת הגאונים ואילך קבעו שאין לתקוע בשבת.

הרעיון ההלכתי של עקיבא שלזינגר היה לעקוף את האיסור דרך כינוס בתי הדין האשכנזיים והספרדיים בצוותא בבית הכנסת רבי יהודה החסיד ולתקוע. ההצעה עוררה התנגדות כל כך גדולה בקרב רבני היישוב הישן שהם החלו לרדוף אותו והאגדה מספרת שלבסוף הוא תקע בשופר בראש השנה שחל בשבת – אך בבית. גם היום יש מי שמתירים לתקוע, לא תתפלאו לשמוע שהרב גורן התיר זאת על הר הבית, שבמכון המקדש בראשות הרב אריאל תוקעים בשבת שחל בה ויש עוד אחרים… גאולה ושופרות, כנראה הולכים טוב ביחד.

ועכשיו חזרה לשיר, זוכרים? חמשת הרוכבים,

אחת הפעולות הכי חשובות שעשה הרב עקיבא שלזינגר לעבר הגאולה הייתה לצאת לתור את הארץ עם חמורו כדי לחפש דרך לקיום יהודי מלבד כספי החלוקה של היישוב הישן. אחד, יואל משה סלומון נהה אחרי רעיונותיו. ואחרי שאת חלק מאדמות מלאבס הוא רכש בכספו, הוא קיים את חזונו להקמת מושבה היא פתח תקווה.

אז למה ר' עקיבא שליזנגר לא מופיע בשיר? טהר-לב לצערנו כבר נפטר, אבל חזקה עליו שהוא הכיר את סיפורו של ר' עקיבא, לכן יש לי השערה, אולי האתוס החרדי לאומי משיחי של ר' עקיבא היה בולט מדי עבורו, נוכח מדי, ואת החלוצים רצו לצייר כחילונים, אז למה לקלקל – עם שומרי מצוות ופתיל תכלת. טהר-לב לא רצה לשזור בשירו לא את אלוהים, לא את הגאולה, אפילו לא את השופר - שהדבר הכי קרוב אליו הן המילים שמסיימות את השיר:

וְהוּא נִשְׁאַר עַל הַגִּבְעָה
וּבֵין חֲצוֹת לְאוֹר
פִּתְאֹם צָמְחוּ לְסָלוֹמוֹן
כְּנָפַיִם שֶׁל צִפּוֹר.
לְאָן הוּא עָף, לְאָן פָּרַח
אֵין אִישׁ אֲשֶׁר יֵדַע
אוּלַי הָיָה זֶה רַק חֲלוֹם
אוּלַי רַק אַגָּדָה.

שנזכה להצמיח כנפיים של ציפור ולשמוע קול שופר גם כשלא תוקעים בו.