הלו"ז של הקב"ה

אילנה קורשן, ראש השנה (תשפ"ה)

הלו"ז של הקב"ה

אני לא תמיד יודעת את השמות של האנשים שלצידם אני יושבת בבית הכנסת הזה בשבת בבוקר ובמנחה אחר הצהריים. ובכל זאת הקשר שלנו הוא קשר קדוש מטבעו, כי הוא נוצר בהקשר של מנין, של תפילה בציבור.

אני רוצה ללמוד אתכם הערב קטע מסוגיא בתחילת מסכת עבודה זרה (ד, ב) שדנה בתפילות שלנו בראש השנה ובאחריות שלנו כלפי אלו שמתפללים לידינו ומסביבנו. את הסוגיא הזאת פגשתי לראשונה בעידן הקורונה. ועכשו בעת מלחמה היא מדברת אלי שוב, אמנם בצורה שונה.

הגמרא פותחת עם המימרא של רב יוסף: לא ליצלי איניש צלותא דמוספי בתלת שעי קמייתא דיומא, ביומא קמא דריש שתא ביחיד.

(אל יתפלל אדם תפילת מוסף בשלש שעות הראשונות של היום כשהוא מתפלל בו,כשהוא מתפלל ביחידות)

דלמא כיון דמפקיד דינא, דלמא מעייני בעובדיה ודחפו ליה מידחי.

(שמא כיון שאז נפקד הדין, שמא יעיינו במעשיו וידחפו אותו וידחוהו)

הגמרא מזהירה אותנו שלא להתפלל מוסף של ראש השנה ביחידות בשעות הבוקר, כיוון שאלו השעות בהן דן הקדוש ברוך הוא את העולם, ואנחנו לא רוצים למשוך את תשומת לבו, שמא ישפוט אותנו בחומרה רבה מדי. אם אנחנו מתפללים לבד, ביחידות, כל תשומת לבו של הקב"ה היא עלינו - כמו הבזק של ברק שפוגע באדם האחד והיחיד העומד בשדה. לא כדאי להתפלל לבד כשה' שופט את העולם. עדיף לעבור תחת שבטו של הרועה כחלק מהעדר, כבני מרון.

הגמרא ממשיכה עם השאלה, האם ה' אכן מבלה את שלוש השעות הראשונות של היום על כסא הדין. הרי יש ברייתא בדף הקודם שמספרת לנו איך הקב"ה מסדר את הלו"ז היומי שלו:

שתים עשרה שעות הוי היום,

שלש שעות הראשונות - הקדוש ברוך הוא יושב ועוסק בתורה,

שלוש שעות שניות - יושב ודן את כל העולם כולו,

כיון שרואה שנתחייב עולם כלייה - שלפי שורת הדין ראוי להשמיד את העולם,

עומד מכסא הדין ויושב על כסא רחמים.

בהמשך הסוגיה מספרת לנו איך הקדוש ברוך הוא מעסיק את עצמו בהמשך היום, כשהוא זן את כל העולם כולו ויוצא להפסקת אחר הצהריים כדי לשחק עם חיית המחמד שלו, הלוייתן.

אך לענייננו, לפי הברייתא הזאת, הקדוש ברוך הואלומד תורה בשעות הראשונות של היום ולא שופט את העולם, ולכן לא אמורה להיות כל בעיה להתפלל תפילת מוסף ביחיד בשעות אלו.

לאחר שמנסה הגמרא לשחק קצת עם הלו"ז של הקב"ה כדי ליישב את הסתירה בין המימרא לבין הברייתא,

בסופו של דבר היא מגיעה למסקנה שהברייתא צודקת -

ה' אכן מבלה את הבוקר בלימוד תורה, ורק מאוחר יותר מתחיל לשפוט את העולם.

אם כן - אם ה' לומד תורה ולא דן את העולם בשעות הבוקר-למה אסור ליחיד להתפלל מוסף בשעות אלו? הרי בבוקר הקדוש ברוך הואלומד תורה, ולא שופט!

ואז הגמרא מציעה תפיסה מפתיעה לאופי הפעילויות הללו:

תורה דכתיב (שנאמר) בה "אמת", דכתיב: "אמת קנה ואל תמכר" (משלי כג, כג) - אין הקדוש ברוך הוא עושה לפנים משורת הדין, אבל בזמן שעת הדין דלא כתיב ביה "אמת" - הקדוש ברוך הוא עושה גם לפנים משורת הדין.

זאת אבחנה מאד מעניינת. הגמרא מציעה שלאדם הנידון יש יותר ממה לחשוש כאשר ה' לומד תורה מאשר כאשר ה' שופט את העולם. היתכן?

ובכן, מרמזת הגמרא, כשה' לומד תורה, הוא מחדד את פרטי הפרטים של הדינים, ובכלל לא מוכן לעגל פינות או לרכך את הדברים.

במסלול של תורה, שחותמה ומהותה אמת, אין כל אפשרות ללכת לפנים משורת הדין.

לעומת זאת, במסלול של דין, שופט יכול להיות קפדן אבל הוא עשוי גם להיות רחמן ולנהוג לפנים משורת הדין, ולכן שעת הדין עדיפה עבור בני האדם.

ביטוי זה, לפנים משורת הדין, ראוי להתבוננות בפני עצמו. הביטוי מופיע ברחבי ספרות חז"ל, בדרך כלל כדי לתאר אדם שעושה מעל ומעבר לחובתו.

למשל, במסכת בבא מציעא (כד, ב), הוא נאמר בהקשר של מצוות השבת אבידה שאבא של שמואל מצא פעם חמורים במדבר והחזירם לבעליהם לאחר שנים עשר חודשים, כשוודאי כבר התייאשו הבעלים, כי הוא הנהיג את עצמו לפנים משורת הדין.

במקרה אחר, בדברים רבה (ד, ג), מסופר איך ה' עצמו נוהג לפנים משורת הדין.

המקור מופיע בפירוש לפסוק "נָתַ֣תִּי לְפָנֶ֔יךָ הַבְּרָכָ֖ה וְהַקְּלָלָ֑ה וּבָֽחַרְתָּ֙ בַּחַיִּ֔ים," שקראנו לאחרונה בפרשת ניצבים.
אָמַר רַבִּי חַגַּי וְלֹא עוֹד שֶׁנָּתַתִּי לָכֶם שְׁתֵּי דְרָכִים, אֶלָּא שֶׁנִּכְנַסְתִּי לִפְנִים מִשּׁוּרַת הַדִּין וְאָמַרְתִּי לָכֶם (דברים ל, יט): וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים.

במילים אחרות, ה' לא רק נותן לנו מבחן עם שאלות אמריקאיות, אלא הוא אפילו אומר לנו את התשובה הנכונה! אין ספק שזה לפנים משורת הדין!

עם ההבנה הזאת של הביטוי "לפנים משורת הדין," ניתן להסיק שהסוגיה שלנו בעבודה זרה מציעה שמאפיין מובהק של הדין והמשפט הוא היכולת ללכת מעל ומעבר, לפנים משורת הדין. למזלינו, השופט כל הארץ לא תמיד יעשה משפט, כי לפעמים הוא ינהג לפנים משורת הדין, וינהיג את עצמו לפי מדת הרחמים.

הקב''ה היושב על כסא הדין כל יום בשלב כלשהו עומד מכסא הדין ויושב על כסא רחמים, כפי שלמדנו מהסוגיא שלנו בעבודה זרה. למה? כי האלוהים של המבול הוא גם האלוהים של זוכר הברית.

אלוהי העקדה הוא גם האלוקים של "אל תשלח ידך אל הנער".

אלוהי האשה מרת הרוח שקראנו עליה הבוקר הוא גם האלוהים שמקים מעפר דל.

קול ה' בכוח, אבל קול ה' גם בהדר.

הניגוד בין אמת לדין מורה בעיני על כך שהאמת מזוהה עם סטנדרטים מחמירים, תובעניים, ובלתי מתפשרים. בעולם של תורה - בעולם של 'משה אמת ותורתו אמת' - לא נוכל ללכת לפנים משורת הדין, כי התורה היא היא הדין. ולכן עדיף שיחיד לא יתפלל מוסף בשעות שבהם הקב''ה שקוע בלימוד התורה.

בהמשך, הסוגיה מפרטת מה בדיוק הסכנה הכרוכה בתפילת היחיד בראש השנה.

הגמרא מקשה:

אי הכי, דצבור נמי,

אם ה' לומד תורה בשעות הבוקר וזה מסוכן להתפלל ביחידות, אז למה אנחנו לא מפחדים גם מלהתפלל בציבור בשעות אלו?

והגמרא מתרצת:

הצבור נפישא זכותיה (הציבור מרובה זכותו) ואין דוחים את תפילות הציבור גם כשמתפללים בשעה זו.

ואז שוב קושיה: אי הכי, דיחיד דצפרא נמי לא (אם כך, תפילה של יחיד של בוקר, של שחרית, גם כן לא יתפלל באותן שעות, ולא רק תפילת מוסף!) ומשיבים: כיון דאיכא צבורא דקא מצלו, לא קא מדחי. זאת אומרת כיון שיש ציבור שמתפללים באותה שעה - כיון שתמיד יש גם מנין השכמה פה בהקהל! - תפילת היחיד מתקבלת יחד עם זו של הציבור.

זאת אומרת, גם אם יש אדם אחד שחטא בחומרה או אפילו אם יש כמה חוטאים בקהילה - גם כשאנחנו מתפללים עם העבריינים -

עוונותיו של היחיד יזכו למחילה

בגלל הזכויות הקולקטיביות של הקהילה עמה הוא מתפלל.

זו סיבה טובה לבחור בקפידה את המניין שלנו, כי אם הספינה טובעת, אנחנו לא רוצה להיות עליה.

זה גם טיעון משכנע לתפילה בציבור: כשאנחנו מתפללים עם אחרים, אנחנו נישאים על כנפי הזכויות שלהם, והתפילות שלהם מרימות אותנו.

אם התפילה באמת מרוממת, היא מעלה את כל הקהל למקום רוחני גבוה יותר מזה שבו היינו עומדים לבד.

ציינתי בתחילת דברי שנתקלתי בסוגיה הזאת לראשונה בתקופת הקורונה, כשרובינו התפללנו במרפסות שלנו, וכשלא יכולנו להתפלל ברוב עם. בתקופה זו משפחתי הצטרפה לקהילת "הקהל", כשאחד הגבאים ניגש אלי ואמר שהם מחפשים בעל קורא למנין השכמה, ושאל אם אני מעוניינת לקרוא באופן קבוע.

מאז, אני מלאת הערכה והערצה לקהילה הזאת, לא רק בגלל הדרכים הרבות שחברי הקהילה הזו החזיקו ותמכו זו בזו במהלך השנה הנוראה הזו - תמיכה למשפחות במילואים, תמיכה במפונים שעברו לגור בשכונה, תמיכה לאלו שחייהם השתנו לבלי היכר בעקבות אירועי השנה האחרונה. אבל אני גם מעריכה את היכולת של חברי הקהילה לתמוך אחד בשני בתוך מסגרת של תפילה בציבור.

לאורך השנים, למדתי להעריך את האופי הייחודי של מערכות היחסים הנרקמות בין אנשים שמתפללים יחד. אני לא תמיד יודעת את השמות של האנשים שלצידם אני יושבת בבית הכנסת הזה בשבת בבוקר ובמנחה אחר הצהריים. אני לא תמיד יודעת במה הם עוסקים, ואם בכלל יש לנו תחומי ענין משותפים. ובכל זאת הקשר שלנו הוא קשר קדוש מטבעו, כי הוא נוצר בהקשר של מנין, של תפילה בציבור. שעות רבות שהינו באותו חדר יחד עם השכינה, בתקוה לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו.

יחד עמדנו לפני ארון קודש פתוח וקראנו מעומק ליבנו, "שיר המעלות, ממעמקים קראתיך ה'."

יחד שאפנו ליצור קשר עם האל שהוא יוצר אור, ובאופן בלתי נתפס, גם בורא חושך. יחד זעקנו, אפילו ברגעים שבהם העולם נראה הכי לא צודק, צדקתך צדק לעולם, צדקתך כהררי אל.

ייחדנו את לבבנו להתפלל לשלום מדינת ישראל, לעצה טובה עבור ראשיה, שריה, ויועציה, ולהגנת חיילינו העומדים בין בים ובין ביבשה.

יחד עמדנו על קצות האצבעות לדמיין את עצמינו כמלאכים המנהלים סוד שיח של שרפי הקודש –

שאלנו הלומים ומרוסקים, "איה מקום כבודו" - והעזנו לצעוק, למרות כל הראיות לסתור, "כבודו מלא עולם."

יחד ביקשנו מעושה שלום במרומיו שיעשה שלום עלינו ועל כל ישראל.

יהי רצון שהשנה, הזכויות הרבות של ציבור מרובה הזכויות הזה

ישאו את התפילות שלנו למרום,

ושנזכה לשנה טובה יותר -

שנה שבה תפלותינו יחדרו שערי שמים,

שנה שימלאו כל משאלות ליבנו לטובה. אמן ושנה טובה.