הפנים של העיירה

מיכל מושקט- ברקן , ראש השנה, דברים לפני תקיעת שופר (תשפ"ה)

במשך השנה ייחלנו לפקיחת עיניים, לשמיעת הקול, למציאת הבאר. אבל בסיפור הזה האייל לא הגיע. הבאר לא נמצאה... לשמוע את השופר כאן ביחד הוא לדעת שאנחנו 'הפנים מהעיירה' אחד עבור השני, ש אנחנו כאן יחד גם כדי לשמוע את השברים

קריאות התורה של היום ומחר מכאיבות מאד. בעקידת ישמעאל ובעקידת יצחק אותן אנו קוראים היום ומחר, הגיבורים שלנו צועדים לקראת סוף נורא. והנה, בשני הסיפורים המקראיים יש הצלה ובשניהם היא קשורה לראייה חדשה. "ויפקח ה' את עיניה ותרא" הגר את הבאר שממנה השקתה את ישמעאל, ואצל אברהם "וישא אברהם את עיניו וירא" את האיל שיקריב במקום יצחק.

בעוד עיניהם של אברהם והגר נפקחו לראות את ההצלה, עיניו של יצחק נפגעו. מדרש בראשית רבה (סב, ו) מתאר את הרגע שלימים יכהה את עיניו "כשנעקד על גבי המזבח והיה אביו רוצה לשחטו באותה שעה נפתחו

השמים וראו מלאכי השרת "וְנָשְרּו דְמָעֹות מֵעֵינֵיהֶם לְתֹוך עֵינָיו, וְהָיּו רְשּומֹות בְתֹוך עֵינָיו, וְכֵיוָן שֶהִזְקִין כָהּו עֵינָיו". דמעות המלאכים מן העקידה הותירו את חותמם ביצחק לאורך שנים. אנחנו קוראים השנה את הסיפורים דרך הכאב שאנחנו נושאים איתנו, האימה והציפיה להצלה.

במשך השנה ייחלנו לפקיחת עיניים, לשמיעת הקול, למציאת הבאר. אבל בסיפור הזה האייל לא הגיע. הבאר לא נמצאה.

השנה, התפילות היו עבורי מקור לכח וגם לכאב. היאחזות בתקווה הסתיימה באבדן גדול.

תחושה שאין נשימה.

השופר הוא כלי המחזיק את הנשימה והופך אותה לקריאה, ליבבה, להתיפחות ולשבר, לקול הנשמע מקצה האולם ועד קצהו. קול ששובר את הנימוס ואת המליצות. קול קורא לשמים, לבני האדם.

בשנה האחרונה אנחנו במלחמה מול אויבים מרים ואכזריים. אך גם בבית פנימה אנחנו במאבק מר.

אני רוצה להחזיר אותנו לזיכרון רחוק של המלחמה שהתקיימה בין ישראל לפלשתים בה מתו שאול ושלושה מילדי ו. לאחר מותו הומלך דוד למלך יהודה ואיש בושת, בנו של שאול, מונה למלך ישראל על ידי שר צבאו, אבנר. בין שני בני המלוכה הייתה יריבות קשה. במלחמה אכזרית ועקובה מדם בין אנשי צבא שאול לאנשי דוד נהרגו מאות. עד שהגיע הרגע שבו יואב, שר צבא דוד, נענה לקריאה של אבנר שרו של איש בושת : "הֲלָנֶצַח תֹּאכַל חֶרֶב"? .

יואב תקע בשופר וכתוב "וַיִּתְקַע יוֹאָב בַּשּׁוֹפָר וַיַּעַמְדוּ כׇּל־הָעָם וְלֹא־יִרְדְּפוּ עוֹד אַחֲרֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא־יָסְפוּ עוֹד לְהִלָּחֵם" (שמואל ב, ב כו-כח).

הזיכרון הלאומי שלנו רווי במלחמות מחוץ אבל גם מבית. והנה במלחמה הנוראית ההיא היה רגע שבו לא יספו עוד להילחם איש באחיו. תקיעת השופר הכריזה על השינוי.

אנחנו קוראות וקוראים יחד את הפסוק: "מִן הַמֵּצַר קָרָאתִ י יָּה ענני במרחב יה" לפני התקיעה בשופר. ר' נחמן ליקוטי מוהר"ן, תנינא א׳:ט״ו:ד׳ רואה את הפסוק הזה כתיאור של השופר:

"גַם שֹופָר הוא בְחִינַת תְפִלָה, בִבְחִינַת : מִן הַמֵּצַר קָרָאתִ י יָּה וְכּו', וְזֶה בְחִינַת מֵּצַר הַשֹופָר" , כלומר קצהו הצר אליו נכנסת הנשימה ּומֶ רְ חַ ב הַ ּׁשֹופָ ר, כלומר קצהו הרחב ממנו יוצא הקול.

תקיעת השופר מבטאת את הכמיהה הקמאית שאם יש קריאה יהיה מי שישמע אותה. אנחנו חיים בתוך סתירה עצומה בין תהמות של שנאה ו כעס, ופגיעה שאנחנו פוגעים זה בזה, לבין האחריות העמוקה שלקחנו זו על זה בשנה החולפת : בהתגייסות לצבא, בסיוע אזרחי ובאין סוף יזמות.

כי בשנה הזו אולי לא הגיע האייל אבל דווקא הַ פְגִיעּות פתחה בפנינו את ההכרה בכוחה של ערבות הדדית.

נזכרתי בסיפור על סבא שלי גדליה שעזב את העיירה שלו לופץ' בפולין והיגר לארגנטינה. לבד מאחותו ששרדה, כל משפחתו נספתה בשואה. סבא גדליה היה אדם שתקן ומכונס בעצמו. לעיתים כשהיה מתרגז וסבתא פרומה לא ידעה מה לעשות כדי לעזור לו היא היתה יוצאת מהבית לקצה הרחוב שם גרה הגב' סימנוביץ שהיתה 'פנים מהעיירה' שלו. הגב' סימנוביץ' היתה באה אליו ואחרי כמה דקות הוא היה נרגע.

הקהילה שלנו שמה לה בראש מענייניה לא להשאיר את החרדה והכאב לבדידות. לשמוע את השופר כאן ביחד הוא לדעת שאנחנו 'הפנים מהעיירה' אחד עבור השני, שאנחנו כאן יחד גם כדי לשמוע את השברים, לדמיין ולפעול כדי שלא לנצח נאכל חרב מבית ומחוץ.

השופר קורא לנו שלא נפסיק להתפלל ולפעול גם מן המיצר.