על עקידה, שתיקה וזעקה – האם נדע להיוולד שוב מחדש

חנן מזא"ה, תקיעת שופר (תשפ"ה)

בשנה זו, קול השופר מבחינתי מבטא את קול זעקתנו, העקודים כיחידים וכציבור. יבבה על דם יקירינו שנשפך, על תפילותינו שנכזבו, זעקה מפחד המאכלת שעדיין מונחת על צווארנו ועל צוואר אחינו ואחיותינו במנהרות, קול המרחף בעולם עוד מימים קדומים ומתמזג עם הקול שיוצא ממעמקי הנפש.

בגמרא במסכת ראש השנה, אחד המקורות המוקדמים הקושרים בין תקיעת השופר לסיפור העקידה, אומר רבי אבהו: 'למה תוקעין בשופר של איל? אמר הקב"ה: תקעו לפני בשופר של איל כדי שאזכור לכם עקדת יצחק בן אברהם, ומעלה אני עליכם כאילו עקדתם עצמכם לפני'.

הדגש בניסוח הזה הוא על יצחק הנעקד, שאליו הקב"ה משווה את ישראל כביכול, יותר מאשר על אברהם העוקד.

נקודת המבט הזו עומדת בניגוד מסוים לסיפור המקראי, שם אברהם הוא ללא ספק הגיבור.

בעוד אברהם הוא המצוּוֶה והמבצע, והוא זה שהמלאך מבטיח לו שכר על עמידתו בניסיון, יצחק הוא משתתף נעדר, פאסיבי כמעט לחלוטין.

חלק מן המדרשים אמנם משלימים את חלקו כשותף פעיל למעשה העקידה, אבל בפשט הפסוקים נמצאת רק שתיקתו המהדהדת, גם כאשר שניהם הולכים יחדיו, והוא פותח את פיו רק בנקודה אחת עם שאלה, אולי מתריסה, אולי מתחננת: 'אבי... ואיה השה לעולה'.

הסיפור מותיר לנו לדמיין מה מרגיש יצחק במשך הניסיון המתמשך הזה ומה מסתתר תחת שתיקתו.

כמו שלמדנו בשנתיים האחרונות, ביתר שאת מאז שמחת תורה, ובשבועות האחרונים במיוחד, מפגש מול מציאות בלתי-נתפסת יכול להכות בהלם וגם באלם, להשאיר בלי מלים לתאר את סל התחושות המפעפעות בנו, גם כאשר אנחנו ממשיכים ללכת, יחדיו, באיזו שגרתיות למראית עין, כמו: פחד, כעס, משבר אמון וספקות אמונה, ולצד זאת, תקווה לאיזו ישועה, לאיזו תפנית בלתי צפויה.

הדרשנים שמו לב גם לכך שדמותו של יצחק נעלמת לאחר העקידה.

בחזרה מן ההר נאמר: 'וַיָּשָׁב אַבְרָהָם אֶל נְעָרָיו וַיָּקֻמוּ וַיֵּלְכוּ יַחְדָּו', ויצחק מופיע שוב רק בהמשך העלילה, בחתונה עם רבקה.

כך, למשל, נאמר במדרש הגדול: 'וישב אברהם אל נעריו' - ויצחק היכן הוא? אלא אמר ר' אלעזר בן פדת: אף על פי שלא מת יצחק, מעלה עליו הכתוב כאילו מת ואפרו מוטל על גבי המזבח'.

במדרשים ובפיוטים אחרים נמצאות מסורות בוטות יותר, על כך שדמו נשפך על המזבח או על נפשו שפרחה מרוב פחד, וגם על קימה לתחייה, למשל, אחרי שלוש שנות החלמה בגן עדן.

מגוון הפרשנויות הזה לא רק מבקש לפתור את הקושי בסיפור, אלא גם מבטא את ההבנה שאחרי טראומה כזו, גם אם ניצל בגופו, יצחק לא היה יכול להישאר אותו דבר.

בשנה זו, קול השופר מבחינתי מבטא את קול זעקתנו, העקודים כיחידים וכציבור.

יבבה על דם יקירינו שנשפך, על תפילותינו שנכזבו, זעקה מפחד המאכלת שעדיין מונחת על צווארנו ועל צוואר אחינו ואחיותינו במנהרות, קול המרחף בעולם עוד מימים קדומים ומתמזג עם הקול שיוצא ממעמקי הנפש, במקום שבו אין מלים, ואותה תקווה, שלמרות הכל תחול איזו תפנית לטובה, שיימצא איזה איל בסבך, ונצליח - למרות שכבר לא נחזור להיות כשהיינו - לקום ולהתחיל לבנות מחדש.

במלותיו של יענקלה רוטבליט, מתוך שיר של 'החצר האחורית' שהולך איתי בתקופה האחרונה:

מתוך מפץ החלומות

והלם האובדן

מכל קרעי העולמות

שלך הוא הקרבן

ממרירות הפיכחון

האם יקום פורקן

כי מתק פרי הניצחון

הבשיל זרעי חורבן

עוד רגע והכל יאבד

אם תרצו כמו אגדה

הלקח שיצחק למד

ביום העקידה

הכל מונח פה על הכף

התהומות פתוחים

הנה הגענו אל הסף

מלחמת או אחים

נדמה לי שקראו בשמי

אבל איני בטוח מי קרא לי

קרא לי ואגש

בפני מי אני עומד

גופי רועד אני העד

יחף הגעתי כמו ניצול בודד מן המקדש

האם נדע להיוולד שוב מחדש