סיפור חסידי פרטי על אליהו, השגחה פרטית ולוחות הברית

ישראל (רולי) רוזנר, פרשת עקב (תשע"ז)

הרמתי את עיני מהספר לראות מי הניח אותו על ידי ועיני פגשו את עיניו של השמש שהציל אותי מהחום התל אביבי וקרא לי להשלים מניין. איש מבוגר, כבן 70 או 80, כפוף מעט, נמוך קומה, מגולח, כיפת מזל טוב על ראשו.

מה גדולתה של השגחה פרטית ועד היכן היא מגיעה. סיפור לשבת מברכים ולימי החום הגדול - ומעשה שהיה כך היה: ביום שלישי האחרון, פעמיים כי טוב, שעת צהריים כחום היום, פסעתי ברחוב מטלון, שוק העלייה, בתל אביב. 36 מעלות בצל, 80 אחוזי לחות. השעה הייתה חמישה לשלוש ואני הקדמתי לצילומים שהיו אמורים להתחיל לא רחוק משם בשלוש ושלושים. שלושים וחמש דקות להעביר בגיהנום ושמו תל אביב בקיץ. לפתע, נפתחו שערי שמיים ומישהו קרא מאחרי דלת ברזל שנפתחה 'מנחה, מנחה, עשירי למניין' קור נעים וממוזג נשב על פני מכיוון הקורא. נכנסתי. זאת הייתה אחת התפילות הנעימות בחיי... המניין היה אקלקטי כדרכם של מניינים בדרום תל אביב, אפילו עובד זר (שבא עם אחד הזקנים) כמעט ונספר, אבל היה מזגן. רועש וחורק, מהזן הישן, אבל עובד.

בסוף התפילה, שלהפתעתי הייתה זריזה מאד נשארו לי עוד 20 דקות. לצאת מחוץ לבית הכנסת בחזרה לרחוב לא בא בחשבון, אז התיישבתי ופתחתי חומש בפרשת השבוע: וכמו שהתיישבתי שוב התערבה ההשגחה והטלפון ציפצף פעמיים. הודעת ווצאפ הגיעה מחנן על כך שהבריזו לו ושהוא מבקש שאחליף ואדבר בשבת הקרובה, פרשת עקב. ובכן, עיניכם הרואות הסכמתי. הגעתי לפסוק 'ואתפוס בשני הלוחות ואשליכם מעל שתי ידי ואשברם לעיניכם' (ט, יז). ואשליכם כתוב בלי י' ובעל הטורים אומר במקום : 'שנכתב בלא י'' שפרחו י' הדברות מהם'. הרהרתי בכוונתו של בעל הטורים וניסיתי להיזכר במדרש שעליו בנויה האמרה כשלפתע הונח על השולחן, מול עיניי ספר ירוק ומרופט, פתוח בדיוק באותו פסוק בו עיינתי. ה

רמתי את עיני מהספר לראות מי הניח אותו על ידי ועיני פגשו את עיניו של השמש שהציל אותי מהחום התל אביבי וקרא לי להשלים מניין. איש מבוגר, כבן 70 או 80, כפוף מעט, נמוך קומה, מגולח, כיפת מזל טוב על ראשו. "ראיתי שאתה לומד את פרשת השבוע", הוא אמר לי במבטא אשכנזי קל, "אז רציתי להראות לך משהו". הספר שהוא הניח לפניי היה ספר בשם מעיינה של תורה (דער תורה קוואל ביידיש), אמרות, רעיונות והשקפות מאת גאוני ישראל על פרשיות השבוע ותרי"ג מצוות שנאספו וסודרו על ידי אלכסנדר זושא פרידמן ונדפסו בעיר האורות, תל אביב. 'מה שמך?' שאלתי את האיש. 'אליהו' הוא ענה ולפתע הכל היה ברור.

הסתכלתי בו ובהדרת פניו והחזרתי את עיני לספר הירוק, אל הפסוק בו עצרתי. 'ואתפוס בשני הלוחות ואשלכם מעל שתי ידי ואשברם לעינכם' כותב המחבר: הרב הקדוש מרוז'ין אמר: 'רק אבן הלוחות שהייתה לעיניכם היא אשר נשברה, אולם פנימיותם של הלוחות ואותיותיהם פרחו ונשארו שלמות כבתחילה'. 'פירוש יפה' אמרתי והחזרתי לשמש את הספר. 'חכה', הוא אמר לי, כאילו הוא רוצה להוכיח אותי, 'יש עוד משהו שרציתי להראות לך': הוא דפדף עוד בספר הירוק ונעצר בפסוק א' בפרק י': תסתכל מה אומר ה'שפת אמת' על הפסוק 'פסל לך שני לוחות אבנים': 'עיקר עבודת ה' של האדם מישראל הוא שבשום פעולה לא יתכוון לעצמו אלא רק לשם שמיים. ברם, לא קלה היא זו לאדם שלא יתכוון לעצמו בה בשעה שגופו מפיק בכל זאת הנאה מן הפעולה. לפיכך עליו להשתדל על כל פנים שהכוונה הראשונה תהיה לשם שמיים, ואילו הכוונה האנוכית, תהיה אחרונה, בבחינת טפל'.

הבטתי על המזגן שהמשיך לנשב רוח קרירה. איך הוא יודע, אמרתי לעצמי, שבעוונותיי נכנסתי לכאן, לבית הכנסת, לא רק בשביל להתפלל, ושהמזגן סייע למשוך אותי פנימה. אליהו חייך ואני המשכתי לקרוא ב'שפת אמת': 'לגבי הלוחות נאמר: פסל לך, ושם, בדברה על עבודה זרה נאמר: לא תעשה לך פסל (שמות כ, ג). מלמד שאם פסול לך - היינו שה'לך' הוא אחרון, יוצאים מכך הלוחות, אבל אם לך פסל - שה'לך' הוא ראשון, הרי זו עבודה זרה'. כלומר: הכל תלוי במיקום, לוקיישן של המילה 'לך'. של האגו. אם הוא לפני המעשה, הרי זו עבודה זרה אך אם הוא מלווה את המעשה ומופיע אחריו - ממנו מגיעים מעשים טובים.

"אתה יודע למה הראיתי לך את האמרות האלה? על האותיות הפורחות ושל השפת אמת על אנוכיותו של האדם?" שאל אותי אליהו. "בגלל המזגן?" עניתי במבוכה, מחפש דרך להימלט מהתוכחה. "מה קשור המזגן לכאן?" ענה אליהו. "בגללי, בגללי סיפרתי את הסיפור ובגלל שראיתי שפתחת בתורה. רציתי לספר לך מה גדולתו של הלומד תורה לשמה. לא של זה שעוסק בתורה כדי להפיק ממנה משהו, הנאה גשמית או רוחנית אלא זה שלומד לשם לימוד: אני הרבה שנים לומד תורה אבל רק בשנים האחרונות - אני מרגיש את השינוי". בקשתי שיסביר. והוא ענה. "עבדתי בכתר פלסטיק, כפועל פשוט, פועל ייצור. כיסא רודף כיסא. בגיל שלושים התחתנתי אבל מרוב שעבדתי לא שמתי לב לאשתי. לא כשהיה לה קשה, כביסה, פרנסה ולא כשהיא נכנסה בפעם הראשונה להריון. הקאות, בחילות, אני הייתי בעבודה: קשה לישון, קשה ללכת, קיץ ואז לא היו מזגנים: הייתי בעבודה, אפילו כשהיא כרעה ללדת לא לקחתי אותה לבית החולים, חזרתי מהעבודה, הייתי עייף והלכה לבד. הפילה את התינוק… מאז גזרתי על עצמי ללמוד תורה. לכפר על המעשה הרע בלימוד תורה."

"ולמה לא לכפר על זה בכך שתתייחס יפה יותר לאשתך" - הוספתי. הוא חייך: "גם זה, אבל גם כל יום מאז אני לומד תורה. יושב כאן בבית הכנסת ולומד תורה ומתוך שלא לשמה בא לשמה. בשנים הראשונות עשיתי זאת כדי לכפר על החטא אבל אחרי שנולדו הילדים, ברוך ה' לא היו עוד הפלות, הרגשתי שנמחל לי ומאז לימוד התורה שלי הוא שלם יותר, ללא כוונה כל שהיא. מאז שיצאתי לפנסיה, אני קם בבוקר ומתמלא ברצון עז ללימוד. חורף, קיץ, תמצא אותי כאן. וכשם שהשפת אמת פירש פסול לך - כלומר קודם התורה ורק אח"כ אני, כך אני מנסה לנהוג".

השעה כבר הייתה כמעט שלוש ושלושים והצטערתי שעלי ללכת אך קמתי, חבשתי את כובעי ופסעתי לכיוון היציאה. "אני מאחל לעצמי שאוכל ליהנות מהתורה כמוך ומאחל לך אריכות ימים ובריאות בלימוד התורה" אמרתי לו. "רגע", הוא קרא מאחורי כשאני פותח את הדלת וגל של חום מהביל נושב עלי. "צדקה תוכל לתת?" עצרתי. 'אליהו הנביא מבקש צדקה?' הסתובבתי אליו ורציתי להוכיח אותו: אתה לא מתבייש? אחרי הנאום הזה על תורה לשמה אתה מבקש ממני כסף?', אך במקום זאת שאלתי: "פנסיה מכתר פלסטיק לפחות יש לך?" "יש פנסיה," הוא ענה, "אבל זה לא מספיק, אמרתי לך, פועל פשוט הייתי". הוצאתי מטבע ושמתי בידו. והוא בתמורה פתח שוב את הספר ואמר לי. תראה לפחות מה אמר בעל 'קדושת אהרון' מסדיגורה על הפירוש של בעל הטורים שעיינת בו קודם על הפסוק. "ואתפוס בשני הלוחות ואשלכם מעל שתי ידי ואשברם לעינכם". זוכר, על י' שחסרה במילה ואשליכם. 'מצינו במדרש, כי אף על פי שכל האותיות פרחו מן הלוחות ולא נשארו אלא שברי לוחות, הרי הדיבור זכור את יום השבת לקדשו נשאר שלם. לפיכך אנו אומרים בתפילת שחרית של שבת ושני לוחות אבנים הוריד בידו וכתוב בהם שמירת שבת - היינו: שאפילו שאחרי שנשברו, עדיין היה כתוב בהם שמירת שבת'.

"תודה" אמרתי לאליהו, "אספר זאת לבני הקהילה שלי בשבת". ויצאתי אל החום.

שבת שלום.