חזרתי מאושוויץ

קובי כהן-הטב, פרשת עקב (תשע"ח)

בשם כל הסבים והסבתות של כולנו אני רוצה להודות להם, לכל אלה שעלו על אנייה אי שם, ושטו, הפליגו ממקום שחשו שהאדמה רועדת תחת רגליהם, אל מקום שכלל לא היה בטוח שהאדמה שאליה הם מגיעים רועדת פחות, אך דומני שהייתה בהם אמונה חזקה, אופטימיות ותקווה.

חזרתי מאושוויץ.

זה צמד המילים שמצאתי עצמי אומר למי ששאלו אותי איך היה בכנס האחרון שהייתי בפולין לפני שבועיים. למה אלה היו המילים היחידות? בדיעבד אני מבין שבעצם חיפשתי את המילים הנוספות בתגובות של האחרים, אולי אמצא בהן ביטוי לחווייה הקשה הזו שהותירה אותי ללא מילים.

הביקור במחנות המם אותי. הרי שואה מוזרקת לנו משחר הווייתנו כאן בארץ הזאת, כך שלא הייתי צריך את המחנות עצמם בשביל שיספרו לי מה עבר על היהודים בימיהם ובשעותיהם האחרונות. אך מתברר שזה שונה, מה שדקר בי בביקור היה ה'קונקרטיות של הרוע', שהמדריך הפולני במבטו האטום כה היטיב לדקלם: ערימת השערות, הנעליים, הרמפה, כאן עמד מנגלה, המשרפות. כמה אכזריות היתה שם, אכזריות שאין למעלה ממנה, כה בלתי אנושי שלא ניתן לתאר במילים, המדריך הפולני נותן הסברים מכניים, כמויות, מספרים, הוא קונקרטי מאד, ובעצם בקונקרטיות ובמכניות הזו מבטא עד כמה לא 'ראו' אותם כבני אנוש, הם היו אבק-אדם, עוד בטרם הפכו לכאלה באמת.

התגובות שקיבלתי לצמד המילים הללו - 'חזרתי מאושוויץ' - נעו בין תגובה הומוריסטית שחורה 'מזלך - יש למעלה ממיליון יהודים שלא הצליחו לחזור משם', לבין תגובה שואלת-מבקרת כמו 'מה חיפשת שם', או 'למה לפרנס את הפולנים, לא מספיק רצחו אותנו', וגם 'בשביל ללמוד את השואה לא צריך לנסוע עד המחנות'. והכל נכון - ספקטרום התגובות הזה, בין ההומור השחור לדברי ביקורת ותמיהה, היו מנעד התחושות שליוו גם אותי מרגע שיצאתי משם והן עדיין מקננות בי.

אלא שלכך הצטרפה הכרה עמוקה שגם היא מלווה אותי - שאני רוצה לשתף אתכם בה - בבקרים שאחרי, המילים הראשונות שאנו אומרים מדי בוקר בתפילה, 'מודה אני' - קיבלו אצלי לפתע משמעות עמוקה וחדשה:

'מודה אני לפניך מלך חי וקיים שהחזרת בי נשמתי בחמלה רבה אמונתך' - ההודייה היא לקב"ה, שהחזיר את הנשמה, כלומר ברור שלקחה, אך אנו מודים לו שהחזירה לנו. יומנו אם כן מתחיל בהכרת הטוב על כך שנבחרנו להמשיך לחיות, והכרה זו ממשיכה בפירוט בברכות השחר. ברכות השחר הנאמרות בתחילתו של כל יום הן שיר הודיה על החיים: על גופנו (נקבים שבו, זקיפותו מחדש, פתיחת העיניים), על עולמנו הגשמי (התרתינו מבית האסורים, דאגת ה' למלבושינו, לכל צרכינו) ועל האדמה שאנו עומדים עליה (רוקע הארץ על המים). אנו פותחים אפוא את יומנו, כל יום מיומנו עליי ארץ, בביטויים חיוביים של תודה והכרת הטוב שגמלנו בורא עולם.

הביקור באושוויץ נתן לי אם כן פרופורציות. להגיד תודה על מה שיש, לחפור קצת במציאות היומיות ולהכיר עד כמה התמזל מזלי, מזלנו. כי נדמה לי שכל היושבים כאן הם בני מזל, רובנו בעצם ניצולי שואה בדרך זו או אחרת, ואם לא ניצולי שואה, אז ניצולי פוגרום או גירוש. אז בשם כל הסבים והסבתות של כולנו אני רוצה להודות להם, לכל אלה שעלו על אנייה אי שם, ושטו, הפליגו ממקום שחשו שהאדמה רועדת תחת רגליהם, אל מקום שכלל לא היה בטוח שהאדמה שאליה הם מגיעים רועדת פחות, אך דומני שהייתה בהם אמונה חזקה, אופטימיות ותקווה. במקרה שלי אני יכול לספר על סבי וסבתי מצד אימי, שבשנת 1938, בעקבות חוקי הגזע באיטליה, החליטו לעלות עם ארבע בנות לפלשתינה ובדרך לקחו רכבת במיוחד כדי לעבור דרך סרייבו, עיר מגורי הורי סבתי. 'בואו איתנו, אל תישארו כאן' הפצירו בהם. 'השתגעתם' ענו להם החותנים היוגוסלביים - בפלשתינה יש מרד ערבי, יהרגו אתכם שם'. והסוף ידוע. הראשונים להירצח כאשר נכנסו הגרמנים לסרייבו היו בני המשפחה של סבתא שלי.

סבי וסבתי מצד אבי לא חיכו לרגע האחרון והגיעו לארץ מגרמניה כבר בשנת 1935.

אז אני רוצה להכיר תודה, להודות לסבא יעקב ולסבתא ריכה, מצד אבי, ולנונה ולנונו שלי מצד אימי שבחרו להגיע לארץ ולהציל את משפחתם.

בפרשה שלנו משה מדבר על היעדר הכרת תודה ועל הסכנה שנייחס את השגינו לעצמנו ולא לישות נעלה מאיתנו:

פֶּן־תֹּאכַל וְשָׂבָעְתָּ וּבָתִּים טֹבִים תִּבְנֶה וְיָשָׁבְתָּ. וּבְקָרְךָ וְצֹאנְךָ יִרְבְּיֻן וְכֶסֶף וְזָהָב יִרְבֶּה־לָּךְ וְכֹל אֲשֶׁר־לְךָ יִרְבֶּה. וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת־ה' אֱלֹקֶיךָ הַמּוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים. הַמּוֹלִיכְךָ בַּמִּדְבָּר  הַגָּדֹל וְהַנּוֹרָא נָחָשׁ  שָׂרָף וְעַקְרָב וְצִמָּאוֹן אֲשֶׁר אֵין־מָיִם הַמּוֹצִיא לְךָ מַיִם מִצּוּר הַחַלָּמִישׁ. הַמַּאֲכִלְךָ מָן בַּמִּדְבָּר אֲשֶׁר לֹא־יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ לְמַעַן עַנֹּתְךָ וּלְמַעַן נַסֹּתֶךָ לְהֵיטִבְךָ בְּאַחֲרִיתֶךָ. וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת־הַחַיִל הַזֶּה. דברים ח, יב-יז

מחקרים רבים מראים שככל שנבטא רגשות חיוביים יותר - שביעות רצון, הכרת תודה, אושר אהבה ותקווה - כך תגדל הסבירות לבריאות ולתוחלת חיים ארוכה ומאושרת יותר. רבים מהיושבות והיושבים כאן הם מתחומי בריאות ורפואת הגוף והנפש, ויודעים טוב ממני, שהכרת טובה משפרת את בריאותנו הגופנית והנפשית, ומפחיתה רגשות שליליים כמו טינה, תסכול, נקם, מפחיתה את הסיכון לדיכאון ואפילו מיטיבה את השינה.

למכירי ולמוקירי הטוב יש גם מערכות יחסים טובות יותר עם חבריהם. ולבסוף, הידיעה הפנימית שלנו כמה רבים הם הדברים שראוי כי נודה עליהם, עוזרת לנו לעבור בשלום חוויות קשות, גם הקשות ביותר, כמו מחלות קשות ושכול. חצי הכוס המלאה כבר אמרנו?

אז נחזור למחנות ולשואה מכאן ולהכרת הטוב והתודה מכאן - איך מגשרים בין תהום הצלמוות הבלתי נתפס הזה? האם הייתה משמעות ל'מודה אני' ו'ברכות השחר' ליהודים במחנות ההשמדה - האם לא היתה זאת שיאה של ציניות?

הרב עמיטל, ניצול שואה, חיפש כל חייו את התשובה. גם הדרך שבה ניסח את השאלה הייתה מיוחדת. הוא לא קיבל את התשובה המקובלת בעולם ההלכה שלמעשה רואה בשואה שלב חיוני בגאולה, הדרך להוצאת ישראל מהגולה, והגולה מישראל.

יסוד עבודת ה', הוא כותב, הוא על בסיס הכרת הטוב. התבוננות בדרכי ה'. השאלה היא כמובן האם גם לאחר החורבן הנורא שעבר עם ישראל בשואה, עדיין ניתן לומר שעבודת ה' בנויה על הכרת הטוב? נראה שדרך זו, שמבססת את עבודת ה' על הכרת הטוב, אינה אפשרית עוד. לאחר השואה, ההודאה על חסד הא-ל עם ברואיו אינה יכולה להיות נקודת המוצא של עובד ה'. רק התעלמות מהשואה מאפשרת נקודת מוצא כזו.

התורה והנביאים מצווים עלינו ללא הרף להתבונן. זו גם דרישה אינטלקטואלית טבעית של מי שעומד על בסיס האמונה. חז"ל במדרש תנחומא בפרשת וזאת הברכה (פרשה ז), מגדירים אדם, שהמאורעות עוברים עליו ולידו מבלי שינסה לחדור לעומק משמעותם האמיתית, כאדם מת: 'רשע בחייו חשוב כמת, מפני שרואה חמה זורחת ואינו מברך יוצר אור, שוקעת ואינו מברך מעריב ערבים'. חובה מיוחדת חייבים אנו לראות את הדברים בכפל פנים, ראייה אחת כפשוטה וראיה אחרת משמעה הבנה, ראיית הפנים הגנוז בכח בתוך הגלוי בפועל'.

הרב עמיטל ניסה כל חייו להתבונן בשואה ולנסות להבין את משמעותה. כל חייו ניסה להבינה. עד כדי כך שהוא כתב: 'מה שקרה שם הוא מעבר לכל פרופורציה. הביטוי פרופורציה לא שייך לכאן. זה היה כל כך בלתי מובן. כל כך בלתי נורמאלי. וראיתי בברור יד אלוקים. אבל את פשר היד לא הבנתי. תהיתי ואני תוהה' ('רב שיח טלוויזיוני – עולם בנוי וחרב ובנוי', ילקוט מורשת כב, תשל"ז, עמ' 13). תיאור פרדוקסלי של המציאות אותה חווה.

ועוד הוא כותב: 'אם הייתה נקודת אור היסטורית אחת בשואה הייתה זאת: היו שם שני מחנות, מצד אחד מחנה הרוצחים ומצד אחד מחנה הנרצחים, ואשרינו שאנחנו השתייכנו למחנה הנרצחים.' (מובא אצל מיה משה, "עולם בנוי וחרב ובנוי", עמ' 116).

הוא לא היה מוכן בשום אופן לקבל את הרעיון שמדינת ישראל היא הסבר ותשובה לשואה. לראות במדינת ישראל פיצוי לשואה, כאילו היו דרושים חבלים אלה בשביל תקומת המדינה נראה בעיניו דברים נבובים. אין דבר בעולם שיכול להצדיק את מה שעבר עם ישראל בשואה. בעיניו היה זה חילול השם ממש לקשור בין שני המאורעות הללו ויצירת סימטריה ביניהם. התפיסה שלו הייתה שמדינת ישראל משמשת בית, פתרון לטרגדיה של בני בלי בית.

במובן הזה מדינת ישראל היא דבר שאינו מובן מאליו ובראש ובראשונה עלינו להודות לקב"ה על כך שיהודים מתהלכים בה באופן חופשי. הוא מדבר על כך שבתום המלחמה הסתובבו יהודים בעולם בחוסר כל, פליטי שואה, עשרות אלפים שנותרו בארצות אירופה לאחר השואה, ישבו במחנות. מה היה קורה לאותם יהודים אלמלא קמה מדינת ישראל? הוא בפירוש לא מקבל את התפיסה הקושרת בין הקטסטרופה כתנאי לגאולה אלא מדבר על ריפוי שלאחר האסון. '...אני הגבר, העני ממעש, ראיתי קהילות בחורבנן, ובארץ זכיתי לראותן שוב בבנייתן. יגון ואנחה בהיותי בנכר, ששון ושמחה בעלותי לירושלים...' (עלון שבות בוגרים 3).

אני אדם פשוט וקטן, הוא כותב, ואולי זו תמצית תשובתו, ואולם כשניצלתי, חשתי, שצריך להיות לי כוח כפול ומכופל, למלא גם את מקומם של אלה שלא זכו להגיע לכאן. זה נתן לי את האומץ לעשות דברים, שבדרך הטבע הינם למעלה מיכולתי האנושית.

הלוואי על כולנו שנגיע אם כן לנקודה הזו גם בלי שנזדקק חלילה לעבור טלטלה שתביא אותנו להכרת הטוב שכבר יש לנו.

אז תודה שאתם כאן, תודה שיש לנו קהילה ותודה שהקשבתם.

לא הייתה לי כוונה מלכתחילה לנסוע לאושוויץ אלא שמשחזרתי משם התגברה אצלי הכרת הטוב.

אז רק בשביל זה - לי זה היה נכון, אלא שאני לא בטוח שזה המסלול המומלץ לכולם.

כך או כך, ננסה להכיר תודה, לעשות את הישר והטוב בעיני אלוקים ואדם. וכאמור, 'כל המחקרים מראים' שבעקבות ההכרה בטוב, יגיעו מאליהם שאר הדברים החיוביים.

שבת שלום.