מצוות אהבת הגר – שכבר ניכווינו בצער הגדול הזה

מוטי קפלן, פרשת עקב (תשפ"ג)

האם יוכלו העובדים הזרים, החשופים להרג ולפציעה, לשאת את עיניהם אל אחת המצוות המאירות באנושיותן - הלא היא מצוות אהבת הגר המופיעה בפרשייתנו. חובה נדירה השמורה לציווי לאהבת אלוקים ולאהבת הָרֵעַ. הגדילה התורה לומר על הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו "אוהב גר".

עֹשֶׂה מִשְׁפַּט יָתוֹם וְאַלְמָנָה וְאֹהֵב גֵּר לָתֶת לוֹ לֶחֶם וְשִׂמְלָה.  וַאֲהַבְתֶּם אֶת הַגֵּר כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם… דברים י, יח-יט

מעט מאד שפר מזלם של הזרים בישראל. הפועלים הזרים נמצאים בתחתית הסולם החברתי, עבודתם נעשית בתנאים קשים והרבה מהם נהרגים או נפצעים. כמעט כל פועלי הבניין בישראל אינם יהודים (עובדים זרים, פלסטינים וערבים ישראלים). וכ-35 מהם נהרגים בכל שנה, יותר מפי 2 ביחס לממוצע במדינות ה- OECD. על עבודה כה מסוכנת, כמעט ואין פיקוח. על-פי נתוני משרד העבודה, 'קו לעובד' ודו"ח מבקר-המדינה לשנת 2021, על 15,000 אתרי בנייה מפקחים 60 פקחים בלבד. חברות הבנייה מתעלמות לרוב מן קנסות בגין הפרת כללי הבטיחות.

עוד פחות שפר גורלם של 24 אלף פליטי מלחמה השוהים בארץ, רובם במרחב התחנה המרכזית בתל-אביב, שם הם מתגוללים ברחובות ללא עזרה וסעד. גורמי ממסד מתייחסים אליהם באיבה ושוקדים על גירושם מן הארץ, לרבות ילדים שנולדו כאן ושפת-אימם עברית והווייתם ישראלית; זאת בניגוד לארצות המערב, הקולטות פליטים - ולו גם במיכסות מסויימות - ומאפשרות - למרות הקשיים - תנאי מחייה, מגורים, בריאות והשכלה, ואף איזרוח (ראו UNHCR וכן מערכת הדירקטיבות האירופית המשותפת למבקשי מקלט - System Asylum European Common A CEAS).

אזרחים, גרים ותושבים

האם יוכלו העובדים הזרים, החשופים להרג ולפציעה, פליטים ודחויים לשאת את עיניהם אל אחת המצוות המאירות באנושיותן - הלא היא מצוות אהבת הגר המופיעה בפרשייתנו. שלושים ושש פעמים מזהירה התורה שלא לצער וללחוץ את הגר (בבלי בבא-קמא נט, ב), ופעמיים על חובתנו לאהוב אותו (ויקרא יט, לד; ובפרשייתינו - דברים י, יט) המפרשים מעידים על חשיבות מצוות אהבת הגר מתוך שנתחייבנו לאהוב אותו. ביטוי נדיר השמור לציווי לאהבת אלוקים ולאהבת הָרֵעַ. הגדילה התורה לומר על הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו שהוא "אוהב גר" (בפרשה - שם י, יח).

האם יוושעו הזרים ממצוות אהבת הגר? כדי לענות על שאלה זו, עלינו לברר מי הוא הגר שנתחייבנו באהבתו.

קריאת הפסוקים כפשוטם מורה כי מדובר בבן עם זר, נכרי המתגורר כאן בארץ: "ואהבתם את הגר כי גרים הייתם בארץ מצרים" (דברים י, יט); והרי בני ישראל לא המירו במצרים את דתם והפכו מצרים. ועם זאת - גישת ההלכה לדורותיה המשתקפת בתורה שבעל-פה היא כי המצווה לאהוב את הגר מכוונת לגר-צדק, מי שהתגייר והפך יהודי. "מה אזרח שקבל עליו את כל דברי התורה אף גר שקבל עליו כל דברי התורה" (ספרא קדושים ח, ג), וכלשון הרמב"ם: "אהבת הגר שבא ונכנס תחת כנפי השכינה…" (הלכות דעות ו, ד). ולפי זה לכאורה אין אנו מצווים לאהוב אלא גרי צדק בלבד, ולא איש נכרי, גם לא גר-תושב המתגורר בארץ.

הפרשנות המצמצמת לפיה מדובר באהבה השמורה לגר-צדק בלבד, מעוררת אי-נחת אצל כמה ממפרשי התורה, התולים את הטעם לדאגה ולאהבת הגר בהרגשת הזרות והמצוקה שלו:

לא תונה גר ולא תלחצנו ... כי אתה ידעת שהייתם גרים בארץ מצרים ... כי אני רואה דמעת העשוקים אשר אין להם מנחם... ואני מציל כל אדם מיד חזק ממנו. ... ואתם ידעתם את נפש הגר כי גרים הייתם בארץ מצרים... כל גר נפשו שפלה עליו והוא נאנח וצועק ועיניו תמיד אל ה' וירחם עליו כאשר רחם עליכם' (רמב''ן שמות כב, כ).

...כי כל מי שלא היה גר מימיו אינו מרגיש בצערו של הגר ואינו חס על נפש הגר, אבל מי שהיה בעצמו גר יודע בצערו של הגר (כלי יקר בראשית מז, כא).

התורה דורשת מאיתנו לדעת ולהכיר במצוקת החלש, הנרדף, ומתוך שאנו התנסנו בכך במצרים, נבין ביתר-שאת את נפשו של הזר הגולה ומהגר מארצו (ואם הטעם הוא צער, הרי שצערו של הזר בוודאי אינו פחות מצער הגר). מכל זאת עולה יסוד איתן להניח כי כוונת התורה לצוות שנאהב את הזר הגמור המתגורר בארץ גם אם אינו גר-צדק - יהודי.

הרגיש בכך בעל ספר החינוך, המרחיב את המצווה מעבר לגבולות גר-צדק, וקורא לרחם על כל מי שצריך עזר: תחילה הוא כותב: "...שנצטוינו לאהוב הגרים, שנזהר שלא לצער אותם בשום דבר... נעשה להם טוב ונגמול אותם חסד... והגרים הם כל מי שנתחבר אלינו מאומות העולם שהניח דתו ונכנס בדתנו"; כאן אמנם דבק בעל ספר החינוך בפרשנות המקובלת, אך מכאן הוא פונה לכיוון שונה:

שרשי המצווה: כי ה’ בחר בישראל... והדריכם בדרכי החנינה והחמלה... בכל מידה חֲמוּדָה ויקרה... ובהיותנו זוכים למידות טובות הללו תחול טובת הא-ל עלינו ותדבק בנו... כי הטובה תתפשט בטובים... ויש לנו ללמד מן המצוה היקרה הזאת לרחם על אדם שהוא בעיר שאינה ארץ מולדתו... שהתורה תזהירנו לרחם על כל מי שצריך עזר... כי גרים הייתם בארץ מצרים, הזכיר לנו שכבר נכווינו בצער הגדול הזה שיש לכל מי שנמצא בין אנשים זרים בארץ נכריה, ובזוכרנו דאגת-הלב שהתנסינו במצרים והשם בחסדיו הוציאנו משם, יכמרו רחמינו על כל אדם שהוא כן (ספר החינוך, תלא).

ספר החינוך מרחיב בעקיפין את תחולת המצווה ומבהיר כי יש "לרחם על אדם שהוא בעיר שאינה ארץ מולדתו... שהתורה תזהירנו לרחם על כל מי שצריך עזר". כל אדם הנמצא במצוקה - יהודי, גר, נכרי - כולם ראויים לחסד ולרחמים. הרחבה זו אמנם אינה כלולה פורמאלית בתחומי מצוות העשה, אך התורה מבקשת לטעת בנו את מידת הרחמים: ''כי הטובה תתפשט בטובים''.

גם מדברי הרלב''ג אפשר להבין כי הגר הכתוב בפרשתינו אינו גר-צדק, וכי כוונת התורה:

להודיע שהשם יתעלה סדר המציאות באופן שינתן לכל גוויה די מחסורה כאמרו נותן לחם לכל בשר ומשביע לכל חי רצון, ומזאת ההשגחה ימשך שיתן השם יתעלה לגר-תושב העומד בארצנו לחם ושמלה ולזה צוה לאהוב את הגר וללכת בדרכי השם יתעלה שהשגיח בו בזה האפן ובזה נקנה לעצמנו מדה חשובה.

ואוהב גר לתת לו לחם ושמלה. ר"ל שהוא משגיח על הנרדפים כמו הענין בגר שאין לו עוזר מפני שאין לו קרובים. ... וזה אמנם סודר ממנו יתעלה בו לפי מה שאחשוב מצד ההשגחה הכוללת שבה נותן לחם לכל בשר ואף על פי שאינו באופן שיתכן שתדבק בו ההשגחה הפרטית.

וכוונתו מן הסתם לנכרי גמור שאין עליו השגחה פרטית, ואף על פי כן ניצטווינו לאהבו ולרחם עליו.

הרחיק ללכת בדברים ברורים וישירים ר' ישראל מאיר מראדין, "החפץ-חיים" (ספר מצוות קצר - ספרו האחרון):

מצות עשה לאהוב את הגר. שנאמר 'ואהבתם את הגר'. וזוהי מצוה נוספת על 'ואהבת לרעך כמוך' [שהרי הגר גם בכלל ישראל]... ונאמר: 'ואתם ידעתם את נפש הגר כי גרים הייתם בארץ מצרים', ופירוש 'גר' כאן, הוא: שבא מארץ אחרת ומעיר אחרת לגור אתנו, ומכל שכן גר שנתגייר (מצווה סא).

בראשית דבריו דבק החפץ-חיים בפרשנות המקובלת, כי זוהי מצווה נוספת על "ואהבת לרעך כמוך", שהרי הגר הוא בכלל ישראל. אבל סיום דבריו מפתיע: "גר", מי "שבא מארץ אחרת לגור אתנו, ומכל שכן גר שנתגייר", לרבות נכרי הנמצא איתנו. וחשוב לציין: לאו דווקא בארץ ישראל. ברור שהחפץ-חיים אינו מדבר על גר-צדק, שכן גר-צדק נזכר בסוף דבריו בנפרד: "ומכל שכן גר שנתגייר". משמע, כל אדם אשר היגר מארצו ובא לגור בין יהודים, ראוי לאהבה. מצוות עשה "ואהבתם על הגר" חלה עליו לכל דבר.

הדברים הללו יפים ונכונים לימים האלה, בהם רבים מבני המיעוטים החיים בארץ ובגבולותיה דומעים את ''דמעת העשוקים ואין להם מנחם'' (קהלת ד, א), זקוקים לאהבה ולרחמים.

כי הטובה תתפשט בטובים

אהבת הגר המקראית הפשוטה והברורה צומצמה באופן משמעותי ביותר בספרות ההלכה לאורך הדורות, והפכה להיות אהבת גר-צדק בלבד. והנה, יש גדולי ישראל שאזרו אומץ והרחיבו את גדריה חזרה עד לאהבה כלפי כל זר שהיגר ממקומו ובא לחיות בינינו, בארץ ישראל או מחוץ לה. על פי החפץ-חיים הופכת אהבת הזר שהיגר ונמצא בין ישראל למצוות עשה מן התורה. מה הם מקורותיו של החפץ-חיים ומאין שאב את הרעיון? האם היתה בכך מעין חזרה לפשט התורה? איני יודע. כך או כך, ראויים הרלב''ג, בעל ספר החינוך והחפץ-חיים שנתהלך לאור מחשבתם והגותם; וראויים בני המיעוטים, המהגרים לארץ, מבקשי עבודה או פליטי-חרב, שנזכור כי "כבר נכווינו בצער הגדול" - צערם של נרדפים ומעונים בין אנשים זרים בארץ נכריה. ובזוכרנו דאגת-הלב שהתנסינו במצרים, בזוכרנו כי השם בחסדיו הוציאנו משם, יכמרו רחמינו על כל אדם שהוא. כל אדם: גם בני המיעוטים, בני העם הערבי הנמצאים בתוכנו ובגבולנו, גם הזרים.

(לעיון נוסף ראו הרב יהודה ראק, הסתירה בין פשטי המקראות לבין ההלכה בביאור המילה "גר")