על תקשורת מילולית ובלתי מילולית, כרובים ומסכות.

אלירז שור, פרשת תרומה (תשע"ב)

המיתוג של עם ישראל כ"עם הספר" הוא מעשה די מאוחר, גם אם הוא מבוסס על קבלת עשרת הדברות. בפרשה שלנו אנחנו מקבלים הוראות לבניית המשכן, שהוא תמצית התקשורת הבלתי - טקסטואלית.

כל מי שמכיר אותי, גם אם זה רק מדברי תורה בבית הכנסת, הבחין ודאי שאני בחורה של מילים, של טקסט. הפרשה שלנו וגם הימים הבאים עלינו לטובה הביאו אותי להרהר דווקא במשמעות של תקשורת בלתי מילולית, ובמקום שלה בפולחן שלנו.

כשקראתי את הפרשה הרגשתי דיסוננס או לפחות פער (עצום) בין המושא של הפרשה – המשכן העתיד להיבנות, לבין המדיום המשמש בהנחיות לבנייתו – הטקסט. הפרשה שלנו, וגם הבאה אחריה, הן טקסט מעט מייגע כי כולן הוראות מילוליות מפורטות, מלאות מידות, חומרים, חפצים, חלקים וקישוטים שרובם לא משמשים אותנו היום בעברית המודרנית ואת חלקם או את רובם אנחנו מבינים ויכולים לדמיין היום רק בתיווכם של דורות של מפרשים. הרי היה הרבה יותר פשוט לתת תרשים עם תמונות.

למעשה אפשר להשתעשע ברעיון שאכן היה תרשים של הדברים – הרי איורים היו בנמצא הרבה לפני הכתב - אבל הוא לא שרד, כי מילים הן הדבר העמיד והשורד ביותר בעולם, ואנחנו עם של טקסט. זה הדבר ששרד את כל תהפוכות הדורות והביא אותנו לאן שהגענו היום.

המיתוג של עם ישראל כ"עם הספר" הוא מעשה די מאוחר, גם אם הוא מבוסס על מעמד הר סיני וקבלת עשרת הדברות שקראנו לפני שבועיים. בפרשה שלנו אנחנו מקבלים הוראות לבניית המשכן, שהוא תמצית התקשורת הבלתי-טקסטואלית. ההתחברות והתקשורת עם הא-ל מתבצעות בו באמצעות חפצים, חללים וטקסים. גם עצם הבניה וההצבה שלהם הן טקס של התחברות, של הקצאת מקום לא-ל, של מתן צורה: אנחנו מצווים "לא תעשה לך פסל וכל תמונה", כאשר הכוונה היא לדמויות של אדם או חיה, אבל המשכן, ואחריו המקדש, מספקים לנו נתיב של מתן צורה לא-ל שהוא לא רק לגיטימי אלא מִצווָה: במקום לתוך דמות אנתרופומורפית או זואומורפית – אנחנו "מריקים" את דמותו של הא-ל לתוך חלל של בית או אוהל, של מבנה. דמותו אמנם שוכנת שם ללא צורה מוגדרת, אבל המבנה הוא מקום מוחשי עם חפצים וטקסים למען בני האדם הזקוקים להם לפולחן הא-ל.

אתמול ושלשום חגגנו את ראש חודש אדר – אחד מראשי החודשים שממש נחוגים ולא רק מצויינים, לקראת פורים, שהוא בעצם חג של תקשורת לא מילולית; חוץ מכובד הראש שאופייני לכל החגים האחרים כמעט בלוח השנה שלנו, ונעדר מפורים לחלוטין, יש בו את הרעשן שהוא נתיב של הבעה לא מילולית, בין אם של קורת רוח או מורת רוח, או של כל קשת הרגשות שביניהן. ויש בו כמובן את המסכות והתחפושות שנותנות לנו הזדמנות לממש זהויות ולהביע מסרים שאנחנו לא יכולים להביע בשאר השנה מכל מיני סיבות. כאן אנחנו ממש מצוּוים לעשות לנו מסכה – אבל לעצמנו. הגילוי והכיסוי הסימולטניים שגלומים במסכה ובתחפושת נדונו בכל מיני תקופות ותרבויות ולא אכנס אליהם יותר מדי לעומק כרגע, אבל בפורים הם מובעים במצווה נוספת של החג - שתיית היין. המצווה בפורים היא לשתות "עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי" (בבלי מגילה ז, ב), אבל מצד שני אנחנו יודעים ש"נכנס יין יצא סוד" (בבלי סנהדרין לח, א), כלומר היין הוא לפעמים צינור ישיר לאמת במסווה של מסכה; הוא מסכה כפולה: זו כאילו מסכה אבל בעצם גילוי של האמת שמעבר למסכת היומיום.

זה מחזיר אותי איכשהו לתחילת הפרשה שלנו, לתיאור של הכרובים; גם עליהם ועל דמותם נכתבו תילי תילים, אבל אני רוצה להתייחס לפשט הפסוקים:

וְעָשִׂיתָ שְׁנַיִם כְּרֻבִים זָהָב מִקְשָׁה תַּעֲשֶׂה אֹתָם מִשְּׁנֵי קְצוֹת הַכַּפֹּרֶת. וַעֲשֵׂה כְּרוּב אֶחָד מִקָּצָה מִזֶּה וּכְרוּב־אֶחָד מִקָּצָה מִזֶּה מִן־הַכַּפֹּרֶת תַּעֲשׂוּ אֶת־הַכְּרֻבִים עַל־שְׁנֵי קְצוֹתָיו. וְהָיוּ הַכְּרֻבִים פֹּרְשֵׂי כְנָפַיִם לְמַעְלָה סֹכְכִים בְּכַנְפֵיהֶם עַל־הַכַּפֹּרֶת וּפְנֵיהֶם אִישׁ אֶל־אָחִיו אֶל־הַכַּפֹּרֶת יִהְיוּ פְּנֵי הַכְּרֻבִים. שמות כה, יח-כ

ואני מדלגת (לפסוק כב):

וְנוֹעַדְתִּי לְךָ שָׁם וְדִבַּרְתִּי אִתְּךָ מֵעַל הַכַּפֹּרֶת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים אֲשֶׁר עַל-אֲרוֹן הָעֵדֻת אֵת כָּל-אֲשֶׁר אֲצַוֶּה אוֹתְךָ אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

הכרובים הם דמויות, של מעין אנשים מכונפים או של חיות – לא ניכנס לזה, אבל הם פונים זה אל זה, איש אל אחיו, והמקום שממנו בוחר הא-ל להתגלות או לדבר, הוא "מבין שניהם". המקום או הסיטואציה (המוקפאת, במקרה הזה) שבהם אלוקים בוחר להתגלות הוא רק כאשר שתי דמויות ניצבות זו מול זו, כאשר אנחנו מסתכלים אחד לשני בעיניים, בין אם זה מעֵבר לכל המסכות, או באמצעות המסכות...

חודש טוב ופורים שמח.