חוסר בהירות בלב מעשה המשכן

אילון לנגבהיים, פרשת תרומה (תש"ף)

האם ה"גביעים" הם אלה שמשוקדים, או הכפתורים והפרחים משוקדים? חוסר הבהירות לגבי נושא המשפט שעליו מוסב התיאור "משוקדים" – הופך את הביטוי למקרא שאין לו הכרע

כמה ביטויים עבריים, נדירים יחסית, מתארים את כלי המשכן בפרשה. מילים כמו "כרכוב" (כז, ה), "מכבר" (כז, ד), "נבוב" (כז, ח), "כפורת" (כה, יז-כב) מופיעים בתנ"ך רק בהקשר של כלי המשכן. לרוב המילים הללו יש גם פירוש מניח את הדעת: "כרכוב" הוא מה שנקרא "ledge", "מכבר" הוא מעין רשת ממתכת, נבוב אתם כבר יודעים. לגבי שני מושגים בפרשתינו הפרשנים התקשו במיוחד: הראשון הוא ה"תחש" (כה, ה; כו, יד) – אותה ברייה שחכמים נחלקו לגביה אם הייתה בהמה או חיה, והשני הוא הפועל "משוקדים" (כה, לד) שר' איסי בר יהודה אומר לגביו שזה אחד "המקראות שאין להם הכרע". נתחיל ראשון, ראשון, (וחביב) בתחש.

במסכת שבת (בבלי שבת כח, א) טוען ר' מאיר כי "תחש שהיה בימי משה - בריה בפני עצמה היה, ולא הכריעו בה חכמים אם מין חיה הוא אם מין בהמה הוא, וקרן אחת היתה לו במצחו, ולפי שעה נזדמן לו למשה ועשה ממנו משכן, ונגנז". כלומר התחש היה מעין חד-קרן פלאי, שהזדמן לעולם לשם בניית המשכן. אלא שפירוש זה לא מסתדר עם פסוק ביחזקאל "וָאַלְבִּישֵׁךְ רִקְמָה וָאֶנְעֲלֵךְ תָּחַשׁ וָאֶחְבְּשֵׁךְ בַּשֵּׁשׁ וַאֲכַסֵּךְ מֶשִׁי" (יחזקאל טז, י). אילון גלעד בטור המצויין שלו "מהשפה פנימה", מסביר שהפרשנים הארופאים זיהו את התחש כ"גירית". ייתכן שהפירוש הזה מגיע מהתרגומים הנוצריים לתנ"ך. מרטין לותר תרגם את המילה תחש לDachs – גירית בגרמנית, ומכאן גם הגיע לעברית הכלב "בייגלה" שאותו הכרנו ככלב תחש – זה מגיע מהתרגום למילה הגרמנית "Dachshund".

פירוש מעניין נוסף שמציע גלעד בעקבות חוקר הטבע הגרמני אדוארד רופל הוא של יונק ימי שחי גם לחופי סיני, הנקרא Dugong והבדואים כינו אותו "דחס" וגם הכינו נעליים מעורו והשם העברי שלו הוא "תחש המשכן".

אחרי שביררנו לעצמינו מהו התחש, נמשיך לביטוי הלכאורה פשוט "משוקדים". משוקדים – כתרגומו "מצויירים" או "מרוקעים" בצורת כפתור ופרח. מה הקושי כאן? הקושי הוא שהביטוי מופיע בשני פסוקים, בפעם הראשונה כתוב "שלושה גביעים משקדים בקנה האחד כפתור ופרח" (כה, לג) ופסוק לאחר מכן כתוב "ובמנורה ארבעה גביעים משקדים כפתוריה ופרחיה" (כה, לד). כלומר הקושי הוא האם ה"גביעים" הם אלה שמשוקדים, או הכפתורים והפרחים משוקדים. חוסר הבהירות לגבי נושא המשפט שעליו מוסב התיאור "משוקדים" – הופך את הביטוי למקרא שאין לו הכרע. מעניין שהביטויים האחרים שמציין איסי בר יהודה במסכת יומא (בבלי יומא נב, א-ב) כמקראות שאין להם הכרע, קשורים כולם בסיפורים בעייתיים: המילה "שאת" מ"אם תיטיב - שאת" בסיפור קין והבל (בראשית ד, ז), המילה "ארור" בדבריו של יעקב ללוי ושמעון "שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אַחִים כְּלֵי חָמָס מְכֵרֹתֵיהֶם. בְּסֹדָם אַל תָּבֹא נַפְשִׁי בִּקְהָלָם אַל תֵּחַד כְּבֹדִי כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ וּבִרְצֹנָם עִקְּרוּ שׁוֹר. אָרוּר אַפָּם כִּי עָז וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה" (בראשית מט, ה-ז).

המילה הרביעית היא המילה "מחר" בפסוק "וצא הלחם בעמלק מחר אנוכי ניצב על ראש הגבעה" (שמות יז, ט).

המילה החמישית והאחרונה היא המילה "וקם" בפסוק "הנך שוכב עם אבותיו וקם העם הזה וזנה" בספר דברים (לא, טז). למרות שהפשט הוא שהעם יקום ויזנה לאחר מות משה, יש הדורשים את המילה "וקם" כרמז המוסב על משה – שיקום לתחיה. מעניין כיצד נקלעה המילה "משוקדים" לחברה בעייתית כזאת, אולי זה קשור לאי הבהירות בצורת המנורה עצמה, כפי שדורש רש"י על הפסוק "אשר אתה מראה בהר" (כה, מ) – שנתקשה משה במעשה המנורה עד שהראה לו הקב"ה מנורה של אש. המנורה מסמלת מצד אחד את האור, את הבירור, את המפורש והבטוח. מצד שני, יש בתבניתה משהו עמום – "גביעיה משוקדים, או כפתוריה ופרחיה?".

גגו של המשכן עשוי מ"תחש" – חיה או בהמה לא ידועה, הגביעים ואולי הכפתורים והפרחים משוקדים על המנורה – כלומר מצוירים עליה או מרוקעים בה באופן לא לגמרי ברור. אנשים לא אוהבים חוסר בהירות, רוב האנשים מעדיפים לא לעסוק בדבר שאין לו הכרע ברור. אי ודאות היא עניין מפחיד. הפחד מהלא נודע גורם לאנשים להכריע הכרעות בעייתיות: למשל, להצביע למנהיג המוכר, ולזלזל ב"חסרי הניסיון". הפחד מהלא נודע מכניס אנשים רגילים להיסטריה, להסגר, ללבישת כפפות ולמסיכה על הפה.

אבל חוסר הוודאות, השרירותיות והרנדומליות הם גם מנגנון מחייה, הם הבסיס לאבולוציה, גם של המינים בטבע, וגם של הדמוקרטיה. התחש והגביעים או כפתורים-פרחים המשוקדים, הם חוסר הבהירות והוודאות הטבוע במציאות – זה שגורם לנו לפחד, אבל זה שמהווה גם הזדמנות לשינוי. שבת שלום.