"המגילה מדברת עלי!"

יהודה מירסקי, תשעה באב (תשפ"ב)

"המגילה מדברת עלי!"

מגילת איכה ממחישה את האסון הלאומי וגם קוראת לנו לפקוח את העיניים לסבל האישי שמסביבנו.

חייה של אמי, עליה השלום, שרה (משום מה, בעודה קטנה והלאה היא נקראה "סודי" בשורוק), היו למודי שכול כבר מילדותה. גם אבי, הרב דוד, נפטר כשהייתה יחסית בגיל צעיר, והיא נותרה אלמנה שנים רבות. אמי, דוברת אנגלית וגם יידיש מלידה, גדלה בתקופה שלימדו נשים להתפלל מן הסידור, אבל לא לימדו אותן לקרוא ולהבין את העברית. שנה אחת, כשכבר הייתה אשה מבוגרת, נשארה אמי בערב תשעה באב בבית וביקשה לקרוא את מגילת איכה לבד. היא ביקשה ממני להביא לה את המגילה והורדתי לה מן המדף תנ"ך עם תרגום לאנגלית ומייד היא הרכינה את ראשה לקרוא.

כשחזרתי מבית הכנסת מצאתי אותה נרעשת ומרוגשת עמוקות.

"זה עלי!" היא אמרה, שוב ושוב, "המגילה מדברת עלי!!"

***

מגילת איכה איננה מדברת בשפה פוליטית, על התבוסה הצבאית על ידי אימפריה גדולה. המגילה רוויה דימויי לשון הלקוחים מהמישור האישי והפרטי. האלמנה יושבת בדד (א, א), יתומים היינו ואין אב (ה, ג), כלו בדמעות עיניי (ב, יא)... ועוד רבים.

הדימויים האלה ממחישים לנו בחוזקה את עומק האסון הלאומי, אבל גם קוראים לנו לפקוח עיניים לסבל האנושי סביבנו. שהרי, לא חרב בית המקדש על זה שלא הקריבו קורבנות ולא נתנו כבוד לבית המקדש. אלא בגלל שהיינו ועדיין, מרושעים כלפי אחרים, בייחוד כלפי החלשים והמוחלשים.

ומנגד, בשנים האחרונות, גם אני מוצא עצמי מהרהר באימה גוברת על החורבן הבלתי-נתפס המתרחש מול עינינו, של כדור הארץ, ואולי של האנושות. חלק מהמבוי הסתום בו אנו נמצאים הוא שבעוד הדאגה לפרט היא הישג אדיר של המודרנה, האתגר הקיומי של התחממות כדור הארץ דורש דווקא סוג של חשיבה ציבורית, קולקטיבית, ובסדר גודל שאנו בני האדם לא ידענו עד כה – סדר שיכול חלילה להביא, אם לא נהיה זהירים, לעריצות גלובלית מפלצתית.

הווה אומר שכדי למנוע את החורבן הבא – הפיזי והמוסרי – אנו מוכרחים לחשוב מבראשית על הרשת המסועפת בין היחיד והרבים, ולחשיבה כזאת מזמינה, דוחפת, אותנו מגילת איכה.

***

הנביא ירמיה, מחבר המגילה, ניבא בתקופה היסטורית מטלטלת, של התמוטטות, מלחמות, הגליות וחורבן. הוא חש אחריות עצומה כלפי העם, גם כלפי אלה שישבו בגלות.

בתקופת החורבן, ישב בכלא משום שהיהודים ראו בו בוגד מדכא. משנכבשה העיר, הבבלים לא רצו להגלותו כי חשבו שהוא פרו-בבלי, והציעו לו לשוב איתם לבבל בתור אורח של כבוד. ירמיה בחר להישאר, כדברי הפסוק "בתוך העם הנשארים בארץ" (ירמיהו מ, ו), ולבסוף גלה עמם למצרים.

ביקורתו הנוקבת של ירמיהו, הגלויה, התובענית והחותכת איננה סימן של ניכור מן העם. אדרבה, חיצי ביקורתו מקורם בעומק הקשר שלו איתם. הוא מוכיח אותם מתוך אהבה, מתוך הזדהות, מתוך שותפות גורל. הלוואי על כולנו, שנצליח לאמץ את גישתו זאת בבואנו לפעול בניסיון למנוע את החורבן הבא, שהפעם, מאיים על כולנו.