איך להתגעגע לבית המקדש?

שלומית לוי, תשעה באב (תשפ"ב)

לבית המקדש יחסי ציבור גרועים. ריטואלים שזרים לעולמנו. אסוציאציה של בית מטבחיים… אני רוצה לנסות לחשוב בכל זאת על למה חסר לי/ לנו בית המקדש.

חגי ישראל נחגגים במעגל השנה בהלימה לזמן: ימים נוראים בפתיחתה של השנה, פסח באביב, חנוכה באמצע החורף. ואילו תשעה באב מאתגר אותנו בצורך להתאבל ולהצטער באמצעו של החופש הגדול.

כיצד מצטערים על אירועים היסטוריים רחוקים? כיצד נזכרים ברעב במצב כל כך שבע? ובעיקר כיצד מתאבלים ומתגעגעים למשהו שמעולם לא הכרנו?

לבית המקדש יחסי ציבור גרועים. ריטואלים שזרים לעולמנו. אסוציאציה של בית מטבחיים. וגם המאבק על הריבונות והבעלות לא מוסיף לקסמו.

אני רוצה לנסות לחשוב בכל זאת על למה חסר לי/ לנו בית המקדש.

בגמרא במסכת תענית מסופר סיפור שלו גרסאות שונות:

תנו רבנן משחרב הבית בראשונה נתקבצו כיתות כיתות של פרחי כהונה ומפתחות ההיכל בידן ועלו לגג ההיכל ואמרו לפניו ריבונו של עולם הואיל ולא זכינו להיות גזברין נאמנים יהיו מפתחות מסורות לך, וזרקום כלפי מעלה ויצתה כעין פיסת יד וקיבלתן מהם והם קפצו ונפלו לתוך האור (בבלי תענית כט, א)

סיפור התאבדות מזעזע, ללא ספק. מצד שני, הסיפור מתאר באופן קונקרטי את הבית, שכמו כל בית, מייצג קשר, כמיהה. הכוהנים זורקים מפתחות והשמים שולחים אליהם בחזרה יד התופסת אותם.

אנחנו חיים ביהדות אחרת. יהדות טקסטואלית. יהדות הלכתית, יהדות חברתית. יש מצוות, יש זמנים מקודשים, אין מקום קדוש. אני מרגישה שהיהדות שלנו במידה רבה נעדרת קשר חי עם הא-ל. יש לנו תחליפים רבים. אבל אין לנו את הדבר עצמו.

היכולת להגיע למפגש עם הקודש. להיות במקום אחר ובמצב אחר.

החוויה של הנשגב המשותף שאליו נושאים את עיניהם כל ישראל. מקום שמסמן אחדות, "וְהַכּהֲנִים וְהָעָם הָעומְדִים בָּעֲזָרָה כְּשֶׁהָיוּ שׁומְעִים אֶת הַשֵּׁם הַנִּכְבָּד וְהַנּורָא מְפרָשׁ יוצֵא מִפִּי כהֵן גָּדול בִּקְדֻשָּׁה וּבְטָהֳרָה הָיוּ כּורְעִים וּמִשְׁתַּחֲוִים וְנופְלִים עַל פְּנֵיהֶם וְאומְרִים בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוד מַלְכוּתו לְעולָם וָעֶד" (סדר העבודה).

המקדש שמציין אידיאל, מוסרי, חברתי, אוטופיה, מעל החומר, מעל היום יום. שמאיר לעולם כולו.

זה שאמר הכתוב "ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר" (ישעיה מב, כא), אמר לו הקב"ה למשה: לא בשביל שאני צריך לנרות הזהרתיך על הנרות אלא לזכותם. תדע כשאדם בונה בית עושה לו חלונות צרות מבחוץ ורחבות מבפנים כדי שיהא האור נכנס מבחוץ ומאיר מבפנים, ושלמה שבנה בית המקדש לא עשה כך אלא עשה חלונות צרות מבפנים ורחבות מבחוץ כדי שיהא האור יוצא מבית המקדש ומאיר לחוץ, שנאמר: "ויעש לבית חלוני שקופים אטומים" (מלכים א' ו, ד), ולא עוד אלא אם אתם זהירים להדליק את הנרות לפני, אני מאיר לכם אורה גדולה לעתיד לבא, לכך נאמר: "קומי אורי כי בא אורך... והלכו גוים לאורך ומלכים לנוגה זרחך" (ישעיהו ס, א-ג) (במדבר רבה, פרשה טו, ב).

כשנקרא את איכה נתגעגע אולי לחוויה של ביחד, למקום שמגלם את הקשר לאלוקים כל אחד על פי רצונו. הרי ביהדות, בבית פנימה, בקודש הקודשים, אין למעשה כלום. יש את המקום והאדם מול אלוקיו.

ואז האדם פחות "בדד". "איכה ישבה בדד" אל מול השאלה הראשונה של אלוקים לאדם: אייכה. אל מול היד הנשלחת מן השמים.