"אם לא אעלה את ירושלים – על ראש שמחתי"

קובי כהן-הטב, יום ירושלים (תשפ"ה)

"אם לא אעלה את ירושלים – על ראש שמחתי"

ירושלים היא עיר מיוחדת כי היא דורשת מאיתנו יותר. היא לא סולחת לשאננות, היא לא מכבדת אדישות. וכשאנחנו חוגגים את יום ירושלים, אנחנו צריכים לשאול: האם אנחנו נאמנים לרוח של העיר הזאת?

יום ירושלים.
עיר של תפילה, של תקווה, של געגוע.
עיר שאי אפשר להתבונן בה מבלי להרגיש עומק – עיר שספוגה בהרבה כאב, כמו גם בהרבה שמחה.
איך אפשר לחגוג את ירושלים – כשבליבנו יש חלל פתוח? כשאחינו ואחיותינו עדיין רחוקים, מוחזקים בשבי, ואנחנו איננו יודעים מה עובר עליהם?

ירושלים איננה עיר רגילה.
היא איננה רק בירה של מדינה – היא בירת הלב היהודי.
במשך אלפיים שנה ישב העם היהודי בגלות – אבל המילים "לשנה הבאה בירושלים" לא פסקו להיאמר.
כל תפילה, כל חופה, כל אבלות – חזרו לירושלים.

ואז, במאה ה־19, חזרו ראשוני העולים של העת החדשה – יהודים מבגדד, מפרס, מתימן, ומאירופה. יהודי ירושלים החלו לצאת מן החומות.
לקראת סוף המאה ה-19 הופיעה התנועה הציונית. ירושלים אמנם לא הייתה בתחילה על ראש שמחתה, אך אט אט התגבשה ההכרה 'שאין ציונות בלא ציון'.
ואז, ב־1948, זכינו למדינה – אך לב העיר, הר הבית, הכותל, עיר דוד, הרובע היהודי – נותרו תחת השלטון הירדני.
ירושלים הייתה מחולקת, עיר שבורת לב.

ורק ב־1967, אחרי שישה ימים מטלטלים – התאחדה העיר.
אנחנו חזרנו לעיר העתיקה, לשערים שהיו סגורים בפנינו, לאבני הכותל.

מאז אנחנו מציינים את היום הזה – 'יום ירושלים', כל אחד בדרכו, גם אם יש ויכוח, גם אם יש פצעים פתוחים.

אבל בשנים האחרונות – קשה יותר לחגוג.
קשה לשיר על "עיר שחוברה לה יחדיו", כשאנחנו עצמנו מפורדים, כשהלבבות קרועים.
והשנה, כפי שגם היה בשנה שעברה, קשה לחגוג אף יותר – כשיש לנו חטופים שמוחזקים במנהרות בעזה, באפלה ובסכנת חיים מתמדת.
והכאב הזה מרחף גם על ירושלים.
כי איך תישא עיר של קדושה, של מוסר, של צדק – את ייסורי החטופים? ובעיקר, איך נמשיך אנחנו, תושביה ואוהביה של העיר הזו, במסע חיינו?

ירושלים איננה רק סמל לאומי – היא גם עיר בינלאומית.
עיר של שלוש הדתות. עיר שבשמה נקשרות תפילות של מיליונים – יהודים, מוסלמים, נוצרים. בין החטופים היו בני דתות ואמונות שונות והכאב של כולם הוא כאב חוצה דתות ואמונות.

אם אחרי אלפיים שנות גלות – חזרנו אל העיר הזאת,
ואם שר ההיסטוריה – או שר ההשגחה – הפקיד בידינו את הפיקדון היקר ביותר של ההיסטוריה היהודית,
את ירושלים –
אז עלינו להתייחס לכך בחרדת קודש.

זה לא מובן מאליו.
לא טבעי הוא שעם עתיק, מפוזר, נרדף – שב לארצו.
ולא מובן מאליו שהוא זוכה, אחרי אינספור דורות, להניח את ידו הריבונית על ירושלים.

אם זכינו בזה – יש לכך משמעות.
ואם יש לכך משמעות – אז יש גם חובה. מוטלת עלינו האחריות.

חובה להפוך את ירושלים לעיר של שלום, של צדק, של מוסר, של חמלה.
חובה להיות ראויים לירושלים – לא רק כעובדה גיאוגרפית, אלא כערך רוחני.

ירושלים היא עיר מיוחדת כי היא דורשת מאיתנו יותר.
היא לא סולחת לשאננות, היא לא מכבדת אדישות.
וכשאנחנו חוגגים את יום ירושלים, אנחנו צריכים לשאול:
האם אנחנו נאמנים לרוח של העיר הזאת?
האם אנחנו באמת פועלים להפוך אותה לעיר שחוברה לה יחדיו – לא רק באבן, אלא גם בלב?

ובימים אלה, כשיקירינו עדיין לא שבו,
כשהכאב של משפחות החטופים נוכח בכל פינה,
כשהעם מתוח, עייף, כואב –
דווקא אז חובה לזכור:
מי שזכה לירושלים – אינו יכול להרשות לעצמו להתייאש.

כי אם זכינו לירושלים –
אנחנו יכולים גם לזכות שוב לאחדות, לתקווה, ולגאולה שלמה – של בנים, של משפחות, ושל עם שלם.

וזו המשימה שלנו ביום ירושלים הזה:
לא רק לשיר, לא רק לצעוד – אלא גם להתחייב.
להתחייב שלא נאבד את הרוח, שלא נאבד את הכיוון.
שנמשיך לפעול עד שנוכל לומר בכנות:
כן, ירושלים היא באמת עיר שחוברה לה יחדיו.
ואנחנו – עם שחזר להיות שלם.

אפשר, וצריך לציין את יום ירושלים – אבל לא מתוך שכחה, אלא מתוך זיכרון.
מתוך הבנה שהמאבק שלנו על חירותם של החטופים, על שלומם של יקירינו – הוא המשך ישיר של המסע לירושלים.
כי ירושלים היא לא רק יעד גאוגרפי – היא חזון מוסרי.
וכשנפעל למען השבת הבנים – נהיה באמת ראויים לה.

עלינו להתעקש לראות את האור בתוך העננים.
לשאת תפילה – שיבוא יום ונוכל לציין את יום ירושלים מתוך שלמות, מתוך השקט ובטח.
שתהיה עיר שחוברה לה יחדיו – בלבבות, במשפחות, באומה.

"אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי" (תהלים קלז, ו) – איננו רק ציווי לזכור את העבר.
זהו גם אתגר להוסיף תקווה להווה, ואחריות לעתיד.
ביום ירושלים הזה – נזכור, נייחל, ונבטיח:
לא נשקוט – עד שישובו כולם.