פרידה, פגישה וגעגוע

עליזה קורב, פרשת ויגש (תשפ"ו)

הגעגוע שבפרשה ממחיש את התווך שבתוכו הוא מתקיים, בין ה'איננו' ובין 'עוד אבי חי' [...] הגעגוע מחזיק תקווה. יש בו כאב על אובדן לצד יסוד של תשוקה כמיהה וכיסופים.

בפרשה מגיעה לשיא דרמה שנמשכת כמה פרשות של פרידות ומפגשים, דרמה בין היש והאין, בין המת והחי:

תחילתה בפרידת יעקב מהוריו, המשכה במפגש על באר ושבע שנים של ציפייה. אחר כך מפגש בין אחים – יעקב ועשו. ושוב פרידה: רחל מתה בלדתה את בנימין. אבל מהול בשמחה.

ושוב: כמו מתוך העברה בין דורית יעקב שולח את יוסף. הוא מכיר בקנאת האחים, ובכל זאת שולח את יוסף לראות השלום להם. שנים קודם לכן מילטה אותו אימו מפני המשטמה, ואילו הוא שולח את בנו אל לב המאפליה. הרחק מעיני אב, הרחק מעיני אם. מה ידע? מה לא ידע?

יעקב מאבד את יוסף, וממאן להינחם על בנו כי איננו.

ואז רעב. האחים יורדים לשבור שבר והדרמה בשיאה.

בבואם אל יוסף, הוא מכירם אך מתנכר אליהם. מאשימם כמרגלים והם מתגוננים: "וַיֹּאמְרוּ, שְׁנֵים עָשָׂר עֲבָדֶיךָ אַחִים אֲנַחְנוּ בְּנֵי אִישׁ־אֶחָד--בְּאֶרֶץ כְּנָעַן; וְהִנֵּה הַקָּטֹן אֶת־אָבִינוּ הַיּוֹם, וְהָאֶחָד אֵינֶנּוּ."

יוסף נוהג בהם ביד קשה, מבקש שישובו עם האח הקטון, ולפקדון משאיר את שמעון.

יש לו זמן. האם ביקש לעבד את כעסו? האם למד בבור, בבית פוטיפר, בבית האסורים, בשבע השנים ההולכות ובאות, לראות דברים בפרספקטיבה של זמן?

כשהאחים חוזרים לכנען הם מבקשים לשוב עם בנימין, ומספרים ליעקב שאמרו ליוסף כי שנים עשר אחים הם "הָאֶחָד אֵינֶנּוּ, וְהַקָּטֹן הַיּוֹם אֶת־אָבִינוּ בְּאֶרֶץ כְּנָעַן."

יעקב תמה ושואל "לָמָה הֲרֵעֹתֶם, לִי--לְהַגִּיד לָאִישׁ, הַעוֹד לָכֶם אָח"? והם משיבים: "וַיֹּאמְרוּ שָׁאוֹל שָׁאַל־הָאִישׁ לָנוּ וּלְמוֹלַדְתֵּנוּ לֵאמֹר, הַעוֹד אֲבִיכֶם חַי הֲיֵשׁ לָכֶם אָח, וַנַּגֶּד־לוֹ, עַל־פִּי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה;" .

אך לא כך היו פני הדברים, יוסף לא שאל. לא על אב. לא על אח.

אך בדבריהם, מקדימים האחים את המאוחר ומחזקים את המתח שבין המושגים "איננו" "חי" ו"מת".

בבואם בשנית אל יוסף, הפעם עם בנימין, הוא שואל לשלום אביהם והם עונים "שָׁלוֹם לְעַבְדְּךָ לְאָבִינוּ--עוֹדֶנּוּ חָי" הידיעה המפורשת מערערת את יוסף והוא פונה לבכות בחדרו.

יוסף בוכה בסתר. אך שוב משלח את האחים. וכשהגביע נגנב לכאורה, והם מושבים בקלונם אל יוסף, זה מבקש לאסור את הגנב, בנימין. להורידו לבור?

או אז שואל יהודה "כִּי־אֵיךְ אֶעֱלֶה אֶל־אָבִי, וְהַנַּעַר אֵינֶנּוּ אִתִּי" ??
אל מול האַיִן אין יוסף יכול להתאפק "וַיִּקְרָא, הוֹצִיאוּ כָל־אִישׁ מֵעָלָי... וַיִּתֵּן אֶת־קֹלוֹ, בִּבְכִי... וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל־אֶחָיו אֲנִי יוֹסֵף, הַעוֹד אָבִי חָי"

המפגש מביא לשיא דרמטי, הכולל גם בכי, ואל מול אפשרות של נער שאיננו מהדהדות המילים העוד אבי חי? קתרזיס. גם ללא מפגש ממשי עם האב. שעוד יבוא. וכשיבוא, יפול על צוואריו "וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל־יוֹסֵף, אָמוּתָה הַפָּעַם, אַחֲרֵי רְאוֹתִי אֶת־פָּנֶיךָ, כִּי עוֹדְךָ חָי"

המסכת העלילתית יכולה ללמד אותנו רבות, על יחסי אחים, יחסי הורים וילדים, על כוחם של חלומות, על יוהרה, על תקווה גם בחיים בתוך בור, על מנהיגות, על ריב והשלמה, על כעס ועל בכי, וגם על געגוע.

ולחלק הזה אני מתחברת בהקשר לידת ספרי על געגוע.

הגעגוע שבפרשה ממחיש את התווך שבתוכו הוא מתקיים, בין ה"איננו" ובין "עוד אבי חי".

אל מול המלנכוליה שמאיימת להטביע אדם ביגון על אובדן, הגעגוע מחזיק תקווה. יש בו כאב על אובדן לצד יסוד של תשוקה כמיהה וכיסופים.

רחל ויעקב בעומדם מול אובדן מלמדים כיצד מלנכוליה יכולה להפוך לגעגוע, לאבל רצוף בתקווה: יעקב שוקע במלנכוליה כשיוסף איננו: "וַיְמָאֵן לְהִתְנַחֵם, וַיֹּאמֶר, כִּי־אֵרֵד אֶל־בְּנִי אָבֵל שְׁאֹלָה" למרות זאת הוא מצליח בהמשך להיפרד מבנימין תוך שהוא מחזיק תקווה למפגש מחודש, שלשמחתו אכן מתרחש.

אך לא תמיד מתרחש מפגש מחודש. לפעמים, כפי שחווינו לדאבון ליבנו בשנתייים האחרונות, האובדן גדול.

הירש.

יובל.

עד כי דברי ראובן לא מפסיקים להדהד: "הַיֶּלֶד אֵינֶנּוּ, וַאֲנִי אָנָה אֲנִי־בָא".

אפשר שהגעגוע מציע טיפה של נחמה. כמו שמלמדת אותנו רחל. גם היא כיעקב אישהּ "מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם עַל־בָּנֶיהָ, כִּי אֵינֶנּוּ" אך מרמזת על אפשרות לנחמה הגלומה בגעגוע ובכיסופים, אפשרות מצמיחה המשמרת תשוקה אל החיים כנאמר:

"כֹּה אָמַר ה', קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים--רָחֵל, מְבַכָּה עַל־בָּנֶיהָ; מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם עַל־בָּנֶיהָ, כִּי אֵינֶנּוּ. כֹּה אָמַר יְהוָה, מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי, וְעֵינַיִךְ, מִדִּמְעָה:  כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ נְאֻם־יְהוָה, וְשָׁבוּ מֵאֶרֶץ אוֹיֵב. וְיֵשׁ־תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ, ה'; וְשָׁבוּ בָנִים, לִגְבוּלָם. ירמיה ל, טו-טז