מסע הגיבור- בין אדם לעם

שירה הראל, פרשת שמות (תשפ"ו)

סיפור הגאולה הלאומי מתאחד עם הסיפור האישי עד שהם שלובים זה בזה.

שיעור זה הוא לעילוי נשמת אבי, דוד בן רחל ומשה זצ"ל.

סוגיית ההפטרות שנקראות לאחר קריאת התורה היא מהסתומות שבחקר התפילה. מי היו הראשונים שקבעו את סדר ההפטרות? מתי התחיל הנוהג? בארץ ישראל חילקו את קריאת התורה על פני שלוש וחצי שנים, מנהג בבל היה לקרוא בשנה אחת. מכאן נראה כי מנהג ההפטרה כפי שאנו מכירים אותו היום, הוא פרי השתרשותו של נוסח בבל.

האם המילה הפטרה מסמלת את סיום התפילה - בבחינת "אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן" או שמא תחילת פרק בלימוד התורה של שבת בבחינת "פטר רחם".

חוקרים ופרשנים קושרים בין מנהג קריאת ההפטרה, למלחמה בקראים - להראות את הקשר.

ההיסטוריה הסבוכה מעלה בעיקר שאלה אחת משמעותית: איך הצליחו כלל מסורות ישראל, לאורך גלויות, פרעות, נדודים ומסורות שונות לשמר נוסח אחיד של ההפטרות לכל התפוצות? כמו עם מסורות הסידור שנשמרה לאורך השנים, ורק עם שינויים קלים, גם בהפטרות, לרוב השינויים הם בפסוק הפתיחה או הסיום של ההפטרה, יש רק 5 הפטרות שונות בתכלית בין נוסח עדות אשכנז לעדות המזרח והתימנים.

פרשת שמות היא הראשונה שבין ההפטרות שבהן יש חילוק בין קריאות:

בנוסח אשכנז, ההפטרה היא מישעיהו כז: "וּבָאוּ הָאֹבְדִים בְּאֶרֶץ אַשּׁוּר וְהַנִּדָּחִים בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם וְהִשְׁתַּחֲווּ לַה' בְּהַר הַקֹּדֶשׁ בִּירוּשָׁלם" (פסוק יג).
בנוסח עדות המזרח - ההפטרה היא מנבואת ההקדשה של ירמיהו: "בְּטֶרֶם אֶצׇּרְךָ בַבֶּטֶן יְדַעְתִּיךָ… אַל־תֹּאמַר נַעַר אָנֹכִי" ירמיהו א, ה-ז

התימנים - יוצאי בבל, תוניס וג'רבה - מפטירים ביחזקאל, ושם כתוב "וְהׇמְלֵחַ לֹא הֻמְלַחַתְּ וְהׇחְתֵּל לֹא חֻתָּלְתְּ" יחזקאל טז, ד

כל קריאה מבקשת לשים את המוקד בנקודה אחרת: סיפור גאולת ישראל או שמא סיפורו של הנביא - משה וירמיהו.

סיפור הגאולה הלאומי מתאחד עם סיפור האישי עד שהם שלובים זה בזה.

ג'וזף קמפבל, חוקר המיתוסים הנודע, יצר תיאוריה הקרויה מונומיתוס, תאוריה הרואה את כל הנרטיבים המיתיים כווריאציות של סיפור גדול יחיד. התאוריה מבוססת על הגילוי שקיים דפוס משותף מתחת לרכיבי הנרטיב של רוב המיתוסים הגדולים, ללא קשר למוצאם או לתקופת יצירתם. הדפוס המרכזי שנחקר יותר מכל על ידי קמפבל נקרא לעיתים קרובות "מסע הגיבור'' ותואר בראשונה בספרו "הגיבור בעל אלף הפנים''. קמפבל עשה גם שימוש רב בתאוריות של קארל יונג על מבנה נפש האדם, והשתמש לעיתים קרובות במונחים כמו "אנימה/ אנימוס" ו"תודעת האגו".

מסע הגיבור מתחיל תמיד בקריאה לשליחות ויציאה מהוססת לדרך, בהתחלה הגיבור מקבל עזרה אלוקית ומנגד נאלץ להתמודד עם שומרי הסף, המסע הגדול טומן בחובו סכנות כאשר הגיבור מתמודד עם אתגרים ופיתויים, מחד, אך גם עזרה חברים ושותפים למסע, כל אלה מובילים את הגיבור אל רגע השיא – הנפילה אל התהום, ממנה ייוולד מחדש, חציית האתגר המרכזי תאפשר לגיבור לעבור שינוי משמעותי, להשלים את תהליך הכפרה שלו ולחזור אל נקודת המוצא שלו מחוזק, וכמי שקיבל את ברכת הא-ל והעם.

אם התיאור הזה נשמע לכם מוכר - זה לא סתם, כמעט כל תסריט או ספר מסע בנוי סביב התבנית הזאת. אבל ג'וזף קמבפל אומר - שהמסע הזה, יותר משהוא מסע פיזי - הוא נפשי. וכמו שמשה עובר את המסע הזה מספר פעמים במהלך חייו, גם עם ישראל עובר וממשיך לעבור את המסע הזה.

וכמו שאמר הבעל שם טוב - שמ"ב מסעות ישראל במדבר הם מ"ב המסעות שעובר אדם בחייו.

אבל המונומיתוס הוא לא רק תבנית, הוא בעיקר שיעור לנו - הקוראים - כאשר אנחנו ממקמים את חייו ואת חיינו בתוך התבנית הזאת - אנחנו בעיקר שואלים את עצמנו - מה הייתה המטרה של המסע שלנו?

השימוש בסכמת הגיבור מאפשר לנו להחליט איפה נמצא המוקד של הכוחות שלנו, מה האתגרים שאנחנו התמודדנו איתם, איזה נצחונות אנחנו ניצחנו, איפה מתנו וקמנו לתחייה מחדש - אבל שונים וחזקים יותר.

הבחירה של הראשונים - איזה הפטרה לשדך לפרשת שמות היא תשובה לשאלה - איפה נמצא המוקד: בגאולת ישראל, כמו שבסדר ההגדה, בה משה לא מופיע, והעיקר הוא הסיפור האלוקי, או שמא בסיפורו של הנביא וכוח האדם להוציא את עמו, בעזרת הא-ל - לגאולה של העם.

אבי מורי, דוד נעמן, נולד בטריפולי בשנת 1946-47, והגיע לארץ בשנת 1949, הוא היה איש של עבודה קשה, של חקלאות בחום הצורב של מושב חצב, בקור המקפיא של הרי גוש עציון, הוא היה איש של משפחה - אחד מתוך 14 אחים, ואב לשבעה ילדים. הוא היה איש קהילה, קיבוצניק גאה שעבד קשה בשביל המשק, גם כשהכל התפרק והופרט מסביב, גם ספרדי גאה, מוקף אשכנזים, פטריארך לטוב ולרע. הוא הקים את המניין הספרדי בראש צורים – כשניגוני הסליחות היו חסרים לו ביום הולדתו בא' אלול. הוא היה טבח מחונן, שלוקח רעיונות מאהרוני (ונסע במיוחד לעיר הגדולה כדי לקנות רוטב סויה) ומצד שני - מביא סלטים חריפים ומרעננים לארוחת שבת בחדר האוכל. אצלינו אומרים - מאכלים מבית אבא, וזה לא במקרה.

חייו האישיים שלובים בחיי המדינה שנולדה, את מלחמת ששת הימים הוא פיספס בכמה חודשים, ליום כיפור הוא כבר הגיע כאב צעיר, עובר בין המשלטים בסיני, ועד יומו האחרון בכה על החברים שהכיר ונהרגו שם, את הלידה של אחי הוא פיספס - כי הוא היה תקוע בסיני במלחמת ההתשה.

הוא היה ציוני גדול וחבריו הטובים ביותר היו השכנים הערבים מהכפר נחלין, הוא לא היה קרוע בין מזרח למערב, הוא היה גשר המחבר בין יהודים לערבים, בין אשכנזים לספרדים, בין שמאל לימין, בין חילונים לדתיים, הוא הכיר את כל השדים העדתיים, את תקרות הזכוכית, וצחק לכולם בפנים, כי בסופו של דבר - אבא שלי היה בן אדם מצחיק. הוא אהב הומור, החיים היו קשים מדי בשביל לקחת אותם ברצינות מדי.

התנ"ך היה הספר שהוא אהב יותר מכל - הוא ידע אותו בעל פה, ולולא עלות הנסיעה הגבוהה לתל אביב בשנות ה50 - הוא היה חתן התנ"ך לילדים ונוער. ואת האהבה הזאת קיבלתי ממנו.

בשאלה איזה הפטרה אני מבקשת לשדך לפרשת חייו של אבי - אני בוחרת בשיר של יהודה עמיחי:

כִּי אָדָם יוֹצֵא מִבַּיִת
וְהַבַּיִת אֵינוֹ יוֹצֵא מִן הָאָדָם.
הוּא נִשְׁאָר,
עַל קִירוֹתָיו 
וְעַל הַתָּלוּי בָּהֶם
וְעַל חֲדָרָיו וְדַלְתוֹתָיו 
הַנִּסְגָּרוֹת בִּזְהִירוּת.
אוֹ כִּי הַבַּיִת
מִתְרַחֵב וְהוֹלֵךְ
וְנַעֲשֶׂה לַדְּרָכִים
שֶׁבָּהֶן יֵלֵךְ זֶה
שֶׁיָּצָא מִן הַבַּיִת.

יהיו דברי תורה אלו, העוסקים בחיבור שבין הבית הפרטי לדרכים הלאומיות, לעילוי נשמתו של אבי, דוד בן רחל ומשה, שהבית שלו ממשיך להתרחב וללכת בתוכנו. תנצב"ה.