עבודה זרה, אימפריה, מוסר וארץ ישראל
שיתוף
הדרישה האלוהית-נבואית לצדק איננה גרידא תוספת לקיומו של עם ישראל על אדמתו עם אלוהיו.
בקצרה
ההבדל ביו לאומים לבין אימפריות ובין תפיסות אלילות לתפיסות אלוהות - באלוהות יש תפיסה של אחדות, אוניברסליות, והבסיס של הקשר שלנו עם הארץ הוא האלוהות שמחייב אותנו במשפט וצדק חברתי. כל זה פרומו לנחמו נחמו עמי - שבתות הנחמה והמחויבות המוסרית שלנו כעם היושב בארצו
יהודה מירסקי, פרשת ואתחנן – נחמו (תשפ"ב)
הדרישה האלוקית-נבואית לצדק איננה גרידא תוספת לקיומו של עם ישראל על אדמתו עם אלוקיו
אני רוצה לשתף אתכם בכמה מחשבות שהיו לי לאחרונה על הקשר, נדמה לי, בין עבודה זרה, אימפריה, מוסר וארץ ישראל.
תשעה באב מאחורינו - וגם מבצע עלות השחר - ואנו נכנסים לתקופת הנחמה, לפחות עד הסבב הבא. אך בוא נשהה בכל זאת עוד רגע עם נביא החורבן, ירמיהו.
בירמיהו (ה, יט) הנביא משמיע לנו את דברי הא-ל: "כאשר עזבתם אותי ותעבדו אלהי נכר בארצכם, כן תעבדו זרים - בארץ לא לכם".
ירמיהו מתאר עונש שהוא מידה כנגד מידה: אם בחרתם לעבוד אלוהים אחרים בארצכם, כשאתם האדונים, תענשו בכך שתעבדו זרים - תהיו משועבדים לעמים אחרים - בארצות ניכר. המצב האופטימלי לדידו הוא עבודת אלוקים וחופש לאומי - בארץ ישראל. כל הוויה אחרת הוא מציג כשעבוד.
לפיכך המאבק עם אלים אחרים הוא הוא המאבק על עצם קיומו של עם ישראל. אין קיום לאומי, חופשי משעבוד, ללא אופק ערכי.
ומהו האופק הערכי? הפרשה בירמיה שממנה ציטטתי נפתחת במילים: "שוטטו בחוצות ירושלים וראו נא ודעו ובקשו ברחובותיה אם תמצאו איש אם יש עושה משפט מבקש אמונה ואסלח לה" (ה, א) וביתר שאת, בדברים שקראנו בט' באב בהפטרה: "כה אמר ה' אל יתהלל חכם בחכמתו ואל יתהלל הגבור בגבורתו אל יתהלל עשיר בעשרו. כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידע אותי כי אני ה' עשה חסד משפט וצדקה בארץ כי באלה חפצתי נאם ה'" (ט, כב-כג).
*
ירמיהו ניבא בימיהם של ארבעה מלכים, אחד מהם היה המלך יאשיהו הידוע ברפורמה הגדולה שערך, שהתמקדה בריכוז עבודת הקורבנות במקדש והתעלמה מהמצוקה החברתית. וזאת הסיבה שהרפורמה הפולחנית, גורפת ככל שהייתה, לא הצליחה, בלשון ההמעטה, למנוע את החורבן.
אנו ממרחק של אלפיים חמש מאות שנה מוצאים את עצמנו שואלים לא פעם: האם באמת יש קשר בין צדק לבין עצמאות ישראלית בארץ?
ארץ ישראל היא פיסת ארץ קטנה, ומבחינה גיאופוליטית, מאז ועד היום, נמצאת בתווך בין יבשות עצומות שמצמיחות שוב ושוב אימפריות חזקות.
לא מזמן שוחחתי עם בתי נהרה בנושא המתח בין לאומים לאימפריות. הרי אנו רואים שלאומים בצורה זו או אחרת קיימים ועומדים לאורך ההיסטוריה, על אף מאמציהם של משטרים רודניים למחוק אותם, או של חוקרים אקדמאיים לשכנע את עצמם שלאומיות איננה קיימת. האם, תהיתי בקול רם, משום שכמו שלאומים מתקיימים לאורך ההיסטוריה האנושית, גם האימפריות תמיד קיימות במקביל, אולי, כשם שאנו מקבלים את קיומם של הלאומים עלינו לקבל גם את קיומן של אימפריות ולהשלים עמו?
"אבל אבא", נהרה אמרה, "אימפריה היא במהותה היררכית. לאומים, לפחות באופן תיאורטי, יכולים להתקיים אחד לצד השני." חשבתי על ההבחנה שהיא ציינה, אכן חברה לאומית יכולה לנסות לחתור לשוויון פנימי, מה שאין כן אימפריה, שבה העליונות של קבוצה אחת על האחרות היא עצם המשחק.
אז מה הקשר לירמיהו?
הדרישה האלוקית-נבואית לצדק, לדאגה לחלשים בתוך המערכת החברתית הלאומית, איננה תוספת לקיומו של עם ישראל על אדמתו עם אלוקיו. הדרישה הזאת נובעת מעצם היות עם ישראל, ישות פוליטית קטנה בתוך מערכת בינלאומית גדולה כשהוא חי בברית עם הא-ל שאינו מזוהה עם אף אימפריה, ועם אף היררכיה אנושית. בורא כל הנבראים כולם.
טענת העומק של האליליות היא שכל אל דואג לעמו שלו. טענת העומק של האלוקות בוראת הכל היא שמה שעומד מאחורי היש הוא אחדות. האליליות על האינטרסים הפרטיים של כל אלוהות, מובילה להפרדה ולניכור. התפיסה של אלוקות בוראת-כל היא של משפחה גרעינית של אדם וחווה שממנה יצאו כל משפחות האדמה שהן עדיין בקשרי משפחה: של זיקת ערבות הדדית, דמיון אנושי בסיסי ועתיד משותף.
וכמו שלמדנו מירמיה יש קשר בין סוג האמונה - באליליות או באלוקות - לבין הקיום הלאומי בארצנו. קיום ישראלי שמאמין באלוקות בוראת-כל, הנחתה את חז"ל בדיונם בקביעת גבולות ארץ ישראל. הדין שתקנו חז"ל (משנה ידים ד, ג) שאין קדושה בחבלי ארץ מסוימים (כלומר, עבר הירדן המזרחי, שהיו לפנים ארצות עמון ומואב - אבל גם אזור בית שאן) כדי להפקיעם מחיוב שביעית נעשתה על מנת להבטיח שבשמיטה הם עדיין יספקו מתנות עניים: מעשר עני ולקט שכחה ופאה. במקום אחד בתלמוד הבבלי הדין מוגדר כתקנת חכמים. במקום אחר, כאחד הדברים שעבורם ישב חגי הנביא על המדוכה (יבמות טז, א). ובמקום שלישי, מובא בשם רבי יוחנן בן זכאי "ששמע מרבו ורבו מרבו" שזו הלכה למשה מסיני! (חגיגה ג, ב).
למה צריכים להגיע עד ההכרזה שאי החלת קדושה על חבלי ארץ אלה היא הלכה למשה מסיני? הלכה למשה מסיני נזכרת לא פעם כשיש ספק, ופה הקביעה היא שאם יש ספק - הולכים לפי טובת העניים. כשיש בידי בני אדם לקבוע את גבולות הקדושה, זהו הפרמטר. ובמקרה דנן, דווקא ההחלטה שחבל ארץ אינו קדוש מבחינה אחת, מחיל עליה קדושה אחרת, הקדושה של מתנות עניים.
*
נבואת הנחמה של ישעיהו שקראנו היום מנוסחת בלשון ציווי "נחמו נחמו, עמי" (ישעיהו מ, א). הנביא קורא לנו הן כיחידים והן כאומה, מדינה וחברה לא להינחם, אלא לנחם זה את זה, וזו את זו. במגילת איכה שקראנו בתחילת השבוע, לציון לא היה מנחם. והתיקון הוא לשוב לארצנו ולהיות המנחמים, אלה את אלה, ואולי בעתיד, אפילו את העולם כולו.