על דרכים לפתרון חלומות…

מוטי קפלן, פרשת מקץ (חנוכה תשפ''ב)

יודע יוסף, במצרים אין גשמים, שפע או בצורת תלויים בגיאות הנילוס, ואם אטע ציפיות הן יגשימו עצמן. לאגור, לחסוך, למלא מחסנים, נכון וטוב תמיד. ואם יהיו אחרי שנות הברכה עוד שנות ברכה, והמחסנים מלאים כל טוב, מישהו יבוא בטענות?

שתי דרכים לפתרון חלומות. שתי דרכים לקריאה בפרשה.

האחת - אלהים עומד כאן לצדי, מגלה לי את סוד פתרון החלום.

השנייה - אלהים נוטע בי את החכמה, את סגולת הנפש, להבין חלום ולדעת לפתור אותו.

כיצד פותר יוסף חלומות?

לכאורה בדרך הראשונה ''הלוא לאלהים פתרונים''...''בלעדי יענה אלהים את שלום פרעה''...

אנשי ההשגחה הפרטית, חובבי ניסים ומיסטיקנים, ירגיש כאן בנוח. אלהים מסדר הכל, מתערב ללא הרף בעולם. כך מפרש הרמב''ן: ''כי המקרים העתידים לבוא בחלומות לאלהים הם, כי הוא לבדו המחליט והמודיע העתיד... אולי יישר בעיניו לגלות סודו אלי''...

אנשי ההשגחה הכללית, רציונאליסטים, ירגישו פחות בנוח. דעת רבים וטובים לא היתה נוחה מן הדרך האלהית המגלה סודות לאדם. הם יגלו בשמחה כי באופן מוזר, נשזרת המילה חכמה בפרשה. ראשית, התואר הניתן ליוסף: נבון וחכם, מה הקשר? אם אלהים מגלה לו סודות וחלומות, מה חכמה יש כאן? נקרא לו חוזה, נביא, יודע סוד. זאת ועוד, ההפטרה עוסקת בחכם מכל אדם, בשלמה המלך. מה הקשר בין החכם מכל אדם ובין יוסף הצדיק?

גם אונקלוס, ולאחרי רש''י סבורים כי פתרון החלום נעשה בדרכי החכמה. מענה יוסף לפרעה ''בלעדי יענה אלהים את שלום פרעה'' שפשטם - אלהים, ולא אני, הוא שיפתור החלום, מיתרגמים על יד אונקלוס ''חכמתי אלהן-מן-קדם-ה'', ורש''י פירש: ''אין החכמה משלי, אלא אלהים יתן ענייה בפי...''.

אבל עדיין, החכם אינו אמור לדעת נסתרות - מניין ליוסף הידע לעתיד, תהפוכות האקלים, שנות שובע, שנות רעב?

ננסה לקרוא את הפרשה בדרך אחרת:

פרעה מספר ליוסף חלום מוזר, פרות, שיבלים... יוסף אומר לעצמו, מה רוצה ממני האיש ההוזה הזה? והרי ''חלומות שווא ידברון''. אבל למה שלא אנצל את הסיטואציה המביכה הזו לטובתה של מצרים, ואולי גם קצת לטובתי...

ויוסף, כלכלן בהכשרתו, בעל נסיון רב שנים כמנהל המשק של שר גדול, חשב כללי ומומחה ללוגיסטיקה, מנתב את החלום למסלול הרצוי לו, לתחום מומחיותו. שבע שנות שובע, מצרים תאגור מזון, תחסוך, מנגנון אדמיניסטרטיבי יוקם לפקח על המשק, הרבה תקנות ורגולציה. אומר הרש''ר הירש: ''איסור ספסרות, הגבלת סחר התבואה, הגבלת הייצוא, שהרי מצרים היתה אסם המזון לכל הארצות סביב''.

יודע יוסף, במצרים לא יורדים גשמים, שפע או בצורת תלויים בגיאות הנילוס, ואם אטע ציפיות, הן יגשימו עצמן. לאגור, לחסוך, למלא מחסנים, נכון וטוב תמיד. ואם יהיו אחרי שנות הברכה עוד שנות ברכה, והמחסנים מלאים כל טוב, מישהו יבוא בטענות?

עוברות שבע שנות השובע, שנות האגירה והחיסכון, ''ותחילנה שני הרעב לבוא כאשר אמר יוסף''... הפסוק שקוף מאד, שנות הרעב מתחילות, לא כי הנילוס בשפל, אלא כי אלו הן הציפיות.

וכך מסביר הנצי''ב מוולוזין: ''הכינו עצמם לשבע שני רעב אף על פי שלא ראו רעב... מכל מקום, כבר היה ידוע מאמר יוסף, והיה מאומת אצלם בלי ספק כי כן יהיה...''. היה או לא היה רעב, יוסף הבטיח רעב, והנה הוא בא...

רעב שכיח מאד בעולם העתיק, התלוי בחסדי שמים, כאז כן היום באפריקה ובמזרח הרחוק. בימי רעב, מתכנסים האנשים בתפילה לאלים, בתענית או במחולות גשם. הם אינם דורשים לחם מן המנהיג. אבל עכשו, יודע העם, המחסנים מלאים, והוא דורש מיוסף את שהבטיח - מזון, ויוסף, מגשים את כל החלומות-ציפיות, משביר, מחלק, קוצב, מנהל, החשב הכללי ומנהל אגף התקציבים במיטבו...

סוף דבר, לא התגלות אלהית כאן, אלא חכמה צרופה, בצרוף יוזמה ותעוזה של אדם חושב, חכם ומרחיק ראות.

תשאלו, אבל הדרך הזו מייתרת כליל את אלהים. אפשר היה לספר את הסיפור כולו כשיר הלל לחכמת אדם ולתעוזתו? למה בכלל אלהים בסיפור?

הרגישו בכך המפרשים. חכמת אדם כאן, היא התגשמותו של צלם אלהים. אומר יוסף לפרעה: אפתור את חלומך, לא על ידי גילוי סודות אלהיים (כדברי הרמב''ן), אלא באמצעות החכמה אשר נטע בי אלהים, ''הנה חכמת הפתרון היא באדם מצד מה שהוא בצלם אלהים, ולזה יתכן שתהיה גם בי... '' (ספורנו).

ורש''י, בפתח מעשי הבריאה מפרש כי דמותו של אלהים, מתגלמת בחכמה: ''נעשה אדם בצלמנו כדמותנו - כדמותנו - להבין ולהשכיל''. החכמה, דמות אלהים אשר בי, היא שתפתור את החלום.

הנצי''ב מרחיב את היריעה:

הלוא לאלהים פתרונים. הודיע להם שאין חכמה זו כשאר חכמות שתלוי רק בשכל ולימוד. לא כן פתרון החלומות שתלוי גם בסגולת הנפש, ולא הכל יש להם סגולה זו... וחכמה זו שייך לאלהים המופיע על הנפש המסוגל לזה ידיעה אמיתית וברורה... יודע אני שיש בי סגולת הנפש נפלאה לזה, אף על פי שלא למדתי הרבה בבתי חכמה''. (אינטלגנציה רגשית?...)

והיום נאמר, צלם אלהים שבאדם, זו החכמה שבו, גם סגולת הנפש, שאינה אלא הרגש אשר בליבנו...