זווית קולנועית על סיפור יוסף ואחיו

ישראל (רולי) רוזנר, פרשת מקץ

הסצינה מתחילה מקלוז אפ של יוסף שוכב בשדה וישן. ולאט לאט נפתחת התמונה ומתגלה שסביבו סובבות האלומות . בשיאה של הסצינה הופכות האלומות לאחים, שאחד אחד, לפי אות מוסכם, משתחווים לו, ליוסף. לאלומה של יוסף אין זכר. יוסף חולם שמשתחווים לו, לא לאלומתו, ללא תיווך. הסאב טקסט הופך לטקסט.

כמעט מידי שנה אנחנו קוראים את פרשת מקץ בחנוכה. אני בחרתי להתמקד בפרשה, למרות שמי שממש יתאמץ יוכל למצוא קשר בין הדברים.

סרט האנימציה הראשון שנוצר בארץ ישראל צולם בשנת 1964 על ידי שני אחים ממשפחת גרוס. יורם ונתן. הסרט עוקב אחרי אחד, בעל חלומות, שנמכר לעבדות במצריים. הדמות שבראו היוצרים ליוסף הצדיק בסרט עשויה מבובה פרימיטיבית למדיי והסרט כולו צולם בשיטת הסטופ מושן, כמעט ללא דיאלוגים ובהצמדות מירבית לטקסט המקורי. בניגוד לסרטו של וולט דיסני, יוסף נסיך מצריים, שאני די בטוח שכולכם ראיתם כילדים, הסרט הזה הוא לחובבי קולנוע מושבעים (כלומר לא מאד תקשורתי). יש בסרט הרבה מבטים ומוסיקה אך מעט מאד נאמר למשל כאשר האחים, בובות סמרטוטים בעצמם, זורקים את אחיהם, בובת סמרטוטים אחרת, לבור. מה שנקרא בטקסט המקראי הוא לכאורה מה שיש על המסך. לכאורה משום שכמו בכל סרט גם בו יש פרשנות.

זכורה לי סצינה אחת בסרט שבה יש פירוש קולנועי נועז לדמותו של יוסף. הסצינה נוגעת לחלומו הראשון של יוסף: המקרא מספר לנו: "והנה אנחנו מאלמים אלומים בתוך השדה, והנה קמה אלומתי וגם נצבה, והנה תסובינה אלומותיכם ותשתחוין לאלומתי" (בראשית לז, ז) כלומר, יוסף מאלם אלומות עם אחיו, האלומה שלו ניצבה והאלומות של האחים נעמדות גם הן ומשתחוות לאלומתו. בסרט צילמו זאת אחרת. הסצינה מתחילה מקלוז אפ של יוסף שוכב בשדה וישן. ולאט לאט נפתחת התמונה ומתגלה שסביבו סובבות האלומות. בשיאה של הסצינה הופכות האלומות לאחים, שאחד אחד, לפי אות מוסכם, משתחווים לו, ליוסף. לאלומה של יוסף אין זכר. יוסף חולם שמשתחווים לו, לא לאלומתו, ללא תיווך.

הסאב טקסט הופך לטקסט. זהו חלום על עוצמה וסגידה שתגיע בהמשך, כאשר האחים ירדו למצרים. כיום היינו מכנים זאת בשם: נרקסיזים. בפשט המקרא בחלום זה עדיין יוסף כאחד מבני יעקב ודומה לשאר השבטים. אמנם אלומתו עולה על אלומות שאר השבטים - "ותשתחווינה לאלומתי", אך האחים עצמם אינם כורעים ומשתחווים לפניו. אבל היוצרים שמכירים את החלום הבא של יוסף בו הוא כבר מתנשא עליהם, ואת אחריתו במצריים, מעדיפים לא ליחס ליוסף צניעות אלא להטיח את האמת שלהם בצופים. יוסף מתנשא על אחיו ולרגע לא טורח להסתיר זאת. מאד לא עממי.

האם יוסף הבין זאת? שהאהבה לעצמו היא בעוכריו. התורה, כדרכה לא מספקת לנו תשובות פסיכולוגיסטיות, היא מספרת לנו סיפור שבו יוסף, אחרי מכירתו נזרק לכלא והופך מבעל חלומות, לפותר חלומות. בחלומות שהוא פותר הוא כלי שני, אסיר, והוא כבר יוסף שנוקט בטקטיקה צנועה הרבה יותר: הנה מהפרשה של שבוע שעבר, וישב (בראשית מ, ו-ח): וַיָּבֹא אֲלֵיהֶם יוֹסֵף בַּבֹּקֶר וַיַּרְא אֹתָם וְהִנָּם זֹעֲפִים: וַיִּשְׁאַל אֶת סְרִיסֵי פַרְעֹה אֲשֶׁר אִתּוֹ בְמִשְׁמַר בֵּית אֲדֹנָיו לֵאמֹר מַדּוּעַ פְּנֵיכֶם רָעִים הַיּוֹם: וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו חֲלוֹם חָלַמְנוּ וּפֹתֵר אֵין אֹתוֹ וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף הֲלוֹא לֵאלֹהִים פִּתְרֹנִים סַפְּרוּ נָא לִי: כלומר, ספרו לי ואעזור לכם בעזרתו של אלוהים, לא בעבורי, אלא בעבורכם....ורק בסוף, אחרי הפתרון הוא מזכיר לשר המשקים את עצמו, כאילו בצניעות רבה, כמעט בתחינה: כִּי אִם זְכַרְתַּנִי אִתְּךָ כַּאֲשֶׁר יִיטַב לָךְ וְעָשִׂיתָ נָּא עִמָּדִי חָסֶד וְהִזְכַּרְתַּנִי אֶל פַּרְעֹה וְהוֹצֵאתַנִי מִן הַבַּיִת הַזֶּה. אגב, על הבקשה הזאת חז"ל ביקרו את יוסף ואמרו: על ידי שאמר לשר המשקים 'זכרתני' ו'הזכרתני' ניתוסף לו שתי שנים" (בראשית רבה פט, ג וברש"י במקום).

כאשר מגיעים חלומותיו של פרעה יוסף כבר נוקט בטקטיקה של כמעט העלמה עצמית. הוא כלומניק שעלה מן הבור, שנרחץ, שופשף וגוהץ והועמד מול מלך בשר ודם ולכן שום גאווה לא באה בחשבון, אפילו לא אזכור עצמי רק תחכום: אחרי פתרון החלומות לפרעה, הפרות והשיבולים, הוא מוסיף עצה קטנה: וְעַתָּה יֵרֶא פַרְעֹה, אִישׁ נָבוֹן וְחָכָם; וִישִׁיתֵהוּ, עַל-אֶרֶץ מִצְרָיִם. לא אני חלילה, מישהו.... (קצת דומה לשאלתו של אחשוורוש להמן - ועל ההקבלה הזאת בין מגילת אסתר לסיפור יוסף אפשר לדון המון). הלשון הצנועה של יוסף אל פרעה עושה את פעולתה וההמשך ידוע. יוסף הופך לשר בארמונו של פרעה, משתלב בחברה המצרית, מגיע בה לגדולה. בסרט נסיך מצריים ציירו אותו המאיירים של וולט דיסני כמצרי מושלם. לבוש גלימה לבנה, זקנקן קטן על סנטרו, ועל ראשו מעל תספורת קארה מצרית, כתר מצרי נוצץ. יוסף מתחתן עם אשה ממשפחה מצרית מכובדת. נולדים לו ממנה בנים, נכדים לחותנו כוהן און. מתקבל על הדעת שהם, הנכדים, נראים כמו כל נער מצרי, וגם דברו מצרית.

מתי כל המצריות שלו מתפוגגת? מתי הנרקסיזים שבו העזו להאשים את יוסף יוצרי הסרט ואחיו נעלם? מתי הוא יוצא מעצמו? האם כאשר באים אחיו "ויבאו אחי יוסף וישתחוו לו אפים ארצה" (בראשית מב, ו). והוא נזכר בחלומותיו "ויזכר יוסף את החלומות אשר חלם" (שם, ט) מתעצמת גאוותו והוא רוצה ללמדם לקח? או שהמהלך הארוך והנקמני שלו בהם הוא מהלך נפשי של הכרה בזרות שלו, לא אליהם, אלא למקום בו הוא עלה לגדולה? האחים, בבואם מצרימה, הרי לא יכלו לזהות את יוסף, אולי בגלל השנים שעברו, אך סביר יותר - שבגלל שהוא נראה כמצרי. התורה לא מגלה לנו מה היה קורה אילו האחים לא היו באים למצרים. מה היה אז קורה עם יוסף? האם הוא היה נשאר עברי או שהיה הופך למצרי. בעזרת התבניות הפרשניות אנחנו גם התרגלנו לחשוב שכל מעשיו של יוסף מתוכננים, דרך רוח הקודש, עד לשיא אחד של גילוי, אבל אם נתנתק רגע מצדיקותו של יוסף ונתמקד בו כאדם. האם יכול להיות שיש מבחינתו יותר מאפשרות אחת כיצד להתנהל מול אחיו והאם יש רגע אחד דרמטי אחד שמסמל את קריסתה של הגאווה שלו ואת קריסתו של הנרקסיזם? רגע שבו הוא מבין באמצעות אחיו, מהו המעשה שהוא צריך לעשות?

נדמה לי שהרגע הזה קיים והוא קורה באמצעות הנכחה של הזרות שלו במצריים. זה רגע שבקריאה ילדותית, וולט דיסנית של הטקסט לעיתים נעלם, (אגב בסרט של וולט דיסני הוא באמת נעלם), אך לדעתי הוא בעל משמעות אדירה. אני מתכוון לרגע שמתרחש אחרי שיוסף רואה בפעם הראשונה את אחיו הצעיר בנימין: וַיִּרְחַץ פָּנָיו, וַיֵּצֵא; וַיִּתְאַפַּק--וַיֹּאמֶר, שִׂימוּ לָחֶם. וַיָּשִׂימוּ לוֹ לְבַדּוֹ, וְלָהֶם לְבַדָּם; וְלַמִּצְרִים הָאֹכְלִים אִתּוֹ, לְבַדָּם--כִּי לֹא יוּכְלוּן הַמִּצְרִים לֶאֱכֹל אֶת-הָעִבְרִים לֶחֶם, כִּי-תוֹעֵבָה הִוא לְמִצְרָיִם. המצרים מפרידים בין השר הבכיר לבינם משום שיוסף הוא גר במצריים, בדיוק כמו אחיו, למצרים שעושים זאת לא נעים ממנו ולכן נותנים לו לבדו ולאחיו לבדם אך עבורו זה מספיק. אולי כמעט בהיסח הדעת, או כהרגל של מנהג מכוער, הם מבליטים עבור יוסף את גרותו ואת זרותו במצריים, במעשה זה הם מדגישים עבורו את המקורות העבריים שלו ומזכירים לו להיכן הוא באמת שייך. מיד אחרי הארוחה המשותפת הזאת שבה הם אפילו שותים לשכרה ביחד, והופכים בכך לשווים יותר, כי האלכוהול אינו מבדיל בין אדם לאדם מתחיל מעשה בנימין וגביע הכסף שבעקבותיו מגלה יוסף את עצמו לאחים.

הנסיך לומד על עצמו באמצעות נתיניו שהוא זר ומבין שלמרות מעשיהם הרעים, קרבת הדם לאחיו חשובה עבורו יותר מהמלוכה. יוסף הצדיק, נזכר, גם אם ברגע האחרון ובדרך פתלתלה, מי הוא ומאין בא.