"לפתוח את העיניים כתמר"

ליאורה בארי, פרשת וישב (תשפ"ב)

הפרשה מלמדת שלא די לקיים את החוק — צריך גם לראות את האדם; ואין מציאות שאפשר להשלים איתה כאשר נשים נותרות כלואות בניגוד לרצונן."

בפרשת וישב מתוארת השתלשלות הארועים אשר יביאו לירידת יעקב ובניו למצרים, ובשלב מאוחר לשיעבודו של עם ישראל שם. ובתוך שרשרת ארועים אלו, בין מכירתו של יוסף לבין המפגש שלו עם אשת פוטיפר, ממוקם סיפור יוצא דופן, שלכאורה לא שייך לדרמה של הפיכת בני ישראל לעם, סיפורם של יהודה ותמר.

יהודה, נשא אישה מבנות ארץ כנען - "בת שוע" אשר ילדה לו שלושה בנים: ער, אונן ושלה. משהגיע ער, בנו הבכור, לגיל הנישואים - השיא לו נערה בשם תמר. כמנהג הימים, תמר עזבה את בית אביה והתיקה את חייה אל הכפר שבו התגוררה משפחת חתנה הצעיר.

בהמשך, ער היה רע בעיני אלוהים, ולכן אלוהים המיתו. ואז נדרש אונן, אחי ער ליבמה: "וַיֹּאמֶר יְהוּדָה לְאוֹנָן: בֹּא אֶל-אֵשֶׁת אָחִיךָ וְיַבֵּם אֹתָהּ, וְהָקֵם זֶרַע לְאָחִיךָ. וַיֵּדַע אוֹנָן כִּי לֹּא לוֹ יִהְיֶה הַזָּרַע, וְהָיָה אִם-בָּא אֶל-אֵשֶׁת אָחִיו וְשִׁחֵת אַרְצָה, לְבִלְתִּי נְתָן-זֶרַע לְאָחִיו. וַיֵּרַע בְּעֵינֵי ה' אֲשֶׁר עָשָׂה, וַיָּמֶת גַּם-אֹתוֹ." (בראשית לח ח-י)

בשלב זה של הכתוב, אנו עדים לשני נרטיבים. מצד אחר, המספר מסביר לנו את מיתת הבנים עקב מעשיהם הרעים והשחתת זרע. מצד שני, יהודה לא יודע כי מעשי בניו הם שהובילו למותם, ועל כן החשש שלו מלאבד עוד בן, מניע אותו לדחות את יבום תמר, ולהשאירה בעגינותה, כלואה במצב בו היא אסורה לכל: "ויֹּאמֶר יְהוּדָה לְתָמָר כַּלָּתוֹ שְׁבִי אַלְמָנָה בֵית אָבִיךְ עַד יִגְדַּל שֵׁלָה בְנִי כִּי אָמַר פֶּן יָמוּת גַּם הוּא כְּאֶחָיו וַתֵּלֶךְ תָּמָר וַתֵּשֶׁב בֵּית אָבִיהָ".

אך מה לגבי הנרטיב של תמר? בעוד יהודה, עובר בפרשה מסע של פרידות ואובדנים - מאחיו, מבניו ומאשתו, תמר עוברת מסע של כיסוי וגילוי, מסע שסופו להוביל לחיים. בתחילתו היא מתוארת כחפץ, ככלי להבאת הדור הבא למשפחת יהודה. היא מועברת מיד ליד, מאח לאח, על מנת למלא תפקידה זה, וכשנראה לאבי המשפחה שהיא ממיתה את בניו במקום להחיותם היא נשלחת בחזרה לבית אביה לסיים את ימיה באלמנותה שם, עגונה. כעוגן ספינה עשוי ברזל כבד המשתלשל למעמקי הים ומונע מהספינה להיסחף, כך תמר מקורקעת בעגינותה. מרגע זה, מבחינתו של יהודה, תמר יצאה מהסיפור. היא חדלה להתקיים. הוא שוכח או שמא אין לו כל כוונה להשיאה לבנו הצעיר ולעמוד בהבטחתו לה.

אך כאן מגיע הטוויסט בסיפור. לתמר אין כל כוונה לוותר. היא אינה מוכנה להישכח. היא דואגת שיהודה יראה אותה. שישמע אותה. שיעמוד לפניה פנים אל פנים. במעשה קיצוני היא מתחזה לזונה, מפתה את יהודה ובכך עוברת על איסור גילוי העריות במטרה למלא את יעודה וללדת את הדור הבא של משפחת יהודה. אלא שהפעם אין זה תפקיד שמוטל עליה מבחוץ לא על ידי אבא שלה, לא על ידי חמיה או החברה ככלל. הפעם זה תפקיד שהיא בוחרת לעצמה. בוחרת, ועבורו היא מוכנה לעשות מעשים שעלולים לגבות ממנה מחיר כבד. כיצד היא גורמת ליהודה לראותה? בפרשה מסופר שהיא התכסתה בצעיף וישבה ב"פתח עיניים": "וַתָּסַר בִּגְדֵי אַלְמְנוּתָהּ מֵעָלֶיהָ וַתְּכַס בַּצָּעִיף וַתִּתְעַלָּף וַתֵּשֶׁב בְּפֶתַח עֵינַיִם אֲשֶׁר עַל דֶּרֶךְ תִּמְנָתָה כִּי רָאֲתָה כִּי גָדַל שֵׁלָה וְהִוא לֹא נִתְּנָה לוֹ לְאִשָּׁה." בהמשך מסופר גם שיהודה לא יכול היה לראות את פניה ובגלל כל אלה חשב אותה לזונה ובא אליה. כלומר יהודה אינו רואה אותה, את פניה, אבל תמר יושבת במקום בו עיניה פתוחות. היא רואה הכל ומטרתה לגרום גם ליהודה לראות.

מפגש של זנות הוא מפגש של החפצה. מתחילת הסיפור תמר היא חפץ במשפחת יהודה, וכך היא נתפסת גם ע"י יהודה עצמו. החפצים שיהודה משאיר אצל תמר מדגישים את החפצתו שלו עבורה. היא משתמשת בו על מנת להרות. ההבדל ביניהם הוא שבהמשך תמר משאירה בידי יהודה את הבחירה לעשות שינוי, ולהכיר בה. רגע לפני שהיא כמעט מוצאת להורג על כך שהרתה מחוץ למשפחה, היא שולחת אליו את הערבון שהפקיד בידה ואומרת לו: "הִוא מוּצֵאת וְהִיא שָׁלְחָה אֶל חָמִיהָ לֵאמֹר לְאִישׁ אֲשֶׁר אֵלֶּה לּוֹ אָנֹכִי הָרָה וַתֹּאמֶר הַכֶּר נָא לְמִי הַחֹתֶמֶת וְהַפְּתִילִים וְהַמַּטֶּה הָאֵלֶּה" תמר נותנת ליהודה הזדמנות לבחור לראות את פניה, לראות את פני עצמו, להתבונן בכל השתלשלות העניינים דרך העיניים שלה, לפתוח את עיניו ולקבל החלטה. והוא אכן בוחר להכיר "הכֵּר יְהוּדָה וַיֹּאמֶר צָדְקָה מִמֶּנִּי כִּי עַל כֵּן לֹא נְתַתִּיהָ לְשֵׁלָה בְנִי וְלֹא יָסַף עוֹד לְדַעְתָּה". מסעה בסיפור מסתיים בהולדת תאומים. מסעה מביא לחיים.

אתמול ציינו בעולם את יום המאבק נגד אלימות במשפחה בכלל ונגד נשים בפרט. המספרים, שעלו מאד גם בתקופת הקורונה מזעזעים. שתי נשים בחודש מוצאות את מותן בידי בני זוגן. מציאות שבה נשים מוחזקות כחפצים, מציאות שבה קולן של נשים לא נשמע, מציאות שבה הנוכחות של נשים כלל לא נראית ומורגשת הינה בלתי נסבלת. לא בשביל אותן הנשים שהעוגן תלוי על צווארן ומגבילן, וגם לא בשבילנו כחברה אנושית וכקהילה.

המעשה האמיץ של תמר, והסיכון שלקחה על עצמה, גרמה ללקיחת אחריות מצד חמיה יהודה. "צדקה ממני". אנו צריכים ללמוד ממנה אקטיביזים מהו. ובנושא של עגינות ומסורבות גט יש לנו כחברה יהודית המתקיימת במדינה דמוקרטית הרבה מה לדרוש. לא מספיק לצפות ולקוות שהממסד הרבני בישראל יקח אחריות. יש לדרוש שיכירו, יראו וישמעו גם נרטיב של הנשים הסיפור.

כאשר אנחנו בוחנים את הפרשה שלפנינו על רקע החוקים הקבועים בתנ"ך, ברור שהפרשה הולכת אל הקצה. יהודה הפר את חוק הייבום, תמר גנבה זרע מאבי שני בעליה המתים, ועל הדרך הפרה את אחד מאיסורי העריות החמורים בתנ"ך, שלעולם ובשום תנאי אין לו היתר. אבל אולי זה בדיוק מה שעלינו ללמוד וללמד. אין מצב כזה שלעולם אין לו היתר. חייבים לדרוש תיקון לשחרורן של אלפי נשים עגונות ומסורבות גט בישראל היום הכלואות בנישואין ללא רצונן. חייבים לשנות מציאות כך שגם לבנותינו יובטח עתיד שבו אף אחד לא יוכל להחזיקן כחפץ בניגוד לרצונן.

אם נחזור לסוף הסיפור - הרי לא משנה מאיזו זווית נבחן את הדברים, תמר מעולם לא שוחררה מעגינותה, שהרי יהודה לא ידע אותה שוב, והיא לא נשאה מחדש. אבל ילדיה נתנו לה חיים. ואולי מטרת הסיפור להעמיד במבחן את הדין אל מול הצדק הטבעי והאנושי. ובנקודת המבחן שבה מתנגש הדין אל מול הצדק הטבעי ואל מול המוסר והאנושיות - הצדק, המוסר והאנושיות מנצחים. זה בתנ"ך. זה לא בבתי הדין הרבניים.