בין "וימאן" ל"אמונה"

אילנה בלומברג, פרשת וישב (תשפ"ה)

הלב, לפי המדרש, יכול להתנחם על המת. בצורה שהוא אף פעם לא יתנחם על החי, על ה״יש״ שאיננו.

(לזכרו של הירש פולין-גולדברג)

(מקורות בסוף)

כשבנאדם אהוב נעלם לתוך שבי, הוא לא נעלם סופית. להפך, הוא נהיה נוכח בצורה החזקה ביותר. בשנה האחרונה, החטופים וחטופות נהיו להרבה מאיתנו נוכחים נפקדים – נוכחות נפקדות. איתנו ללא ספק, במחשבות, בתפילות, בלב – ובאותו רגע, חסרים בצורה הכי בולטת וכואבת שאפשר. בליל הסדר, הרבה מאיתנו שמנו כסא ריק. בספריה הלאומית, הונחו ספרים שנבחרו לכל חטוף על כיסאות ריקים עם תמונת החטוף. הבנאדם האהוב לא נמצא, אבל הכסא הריק מסמן שלא השלמנו עם היעדרותו. הכסא הריק מחכה, זוכר.

את הכפילות הזאת של אין ויש, של נוכח נפקד, אפשר למצוא בסיפור יוסף, בפרשת השבוע שלנו, ״וישב,״ והפרשיות שבאות לאחריה. נתמקד בשני רגעים ספציפיים מתוך הסיפור של יוסף ואביו: ראשון, ברגע שהנוכח - יוסף, נהיה לנפקד, ושני, הרגע בו הנפקד חוזר ונהיה שוב נוכח. נסתכל דרך נקודת מבט של יעקב שנשאר כמונו, ״בבית,״ בזמן שיוסף נמצא בבור ועד שהוא הועלה ממנו ומחובר שוב למשפחתו. נתמקד ברגעים אלה בתפילה שכל הנעדרים והנעדרות שלנו יחזרו אלינו לשלום.

מהי החוויה של יעקב אבי יוסף ברגע שיוסף לא שב עם אחיו הביתה עם הצאן, ומהי חווייתו לאחר שנים רבות, ברגע שבו יעקב לומד שאכן בנו חי והוא יושב במצרים?

הסיפור מוכר: האחים – שבהם לא נתמקד - של יוסף מקנאים בו, ומחליטים להשליך אותו לבור במקום להרוג אותו. כשראובן חוזר להצילו, יוסף כבר לא נמצא, ״הילד איננו.״  יוסף נמכר ומורד למצרים, ושם הוא שוב מושלך לבור שני, לבית הסוהר, מבור לבור. מהרגע שיוסף מתקרב אל אחיו ועד שהוא מגיע לבית פוטיפר, אנחנו לא שומעים מילה – לא צעקה ולא רשרוש – מיוסף. המציאות של הבור היא מציאות ללא קול: שקט מוחלט, באמת כאילו יוסף כבר לא בין החיים. הרצון היחיד שאנו שומעים מפי יוסף מגיע כשהוא פוגש את שר המשקים ומבקש ממנו לזכור אותו ולהזכיר אותו בעולם מחוץ לבור. רק שהוא לא יישכח כלא היה.

אבל שר המשקים לא רק שהוא לא זוכר אותו, הוא גם שוכח אותו: ״ולא זכר שר המשקים את יוסף וישכחהו.״ אני קוראת את החזרה הזאת כהערה על המצב של ״איננו״ – מבחינת שר המשקים, לא רק שהחטוף לא נוכח בעולם מחוץ – הוא אפילו לא נזכר בנפקדות שלו. השיכחה הזאת דומה, אפשר לומר, לשולחן השבת הערוך ללא כיסא ריק, המיועד לסמן, להבליט את החסר. זאת שיכחה מוחלטת.

יוסף נעדר, 22 שנה שהוא מתואר כ״איננו״. היום אנחנו משתמשים במילה הזאת לציין מוות, אבל בספר בראשית, ״איננו״ לא מתאר את המוות. ״איננו״ מתאר מצב הרבה יותר מורכב ומסתורי — סטטוס נתון בספק. כשראובן הולך לחפש את יוסף בבור, הוא מצפה למצוא את אחיו במקום שהשאיר אותו – כסדר העולם - אבל מה שהוא מוצא זה רק האין. לאן נעלם יוסף? היה ״יש״ – שנקרא יוסף - ועכשו הילד איננו.

אולי אפשר להציע שמהרגע הזה, הקיום של יוסף – הסטטוס שלו – ניתן בספק. האם בכל רגע ניתן אפשר לומר שהוא בין החיים? לא. אפשר להניח שהוא בין המתים? גם לא. כשהאחים חוזרים ליעקב אביהם, הם לוקחים איתם את כתונת הפסים טבולה בדם עז. יעקב מסתכל בכותנת - צועק יש ואין באותו רגע – הבגד שהוא הכין לבנו האהוב, יכול להיות שעדיין נושא את ריח בנו, את צורת גופו, רק הבנאדם האהוב הוא חסר. האחים מראים את הכותנת ושואלים ״הכתונת בנך היא אם לא״ – ״אם לא״ – בסיפור הזה יש תמיד צל של ספק – ״אם לא״. כן, זה כתונת הבן, אבל הוא לא ריק. יש בו חיים. יעקב מסתכל, מכיר, ומודה״ ״כְּתֹ֣נֶת בְּנִ֔י // חַיָּ֥ה רָעָ֖ה אֲכָלָ֑תְהוּ // טָרֹ֥ף טֹרַ֖ף יוֹסֵֽף. 

אני שומעת פה לשון חלום, לשון של שירה בו יעקב מספר סיפור על חיה רעה  – שגם השאיר אחריו בדיוק את העדות הנצרכת – יש לנו פה סיסמה שקצת מזכיר את המשפט של יצחק ברגע שהוא נתון בפני מציאות שקשה להאמין בה וגם נוח להאמין בה. משפט שהפך לאימרה ידועה: ״הקול קול יעקב והידיים ידי עשו״. אני יודע אבל אני גם מסרב לדעת (Freudian disavowal) יעקב חולם חיה רעה ומסכם: טרף טורף יוסף. תשמעו את ההדים – טרף טורף יוסף. בזה הסיפור אמור להיגמר.

אבל טירוף הוא לא מוות. טירוף הוא תחילת הדרך. טירוף הוא מצב של אי-ידיעה. מה שאני רוצה להדגיש פה זה כמה קשה הוא הרגע הזה בלי גופה, בלי עדויות ראשוניות. יעקב קופץ למסקנה – רוצה לסגור את הפינות, טרף טורף יוסף – אבל אין קבורה ואין שיכחה. למה אני מתכוונת? יעקב מתאבל ובסוף האבל אנחנו פוגשים מצב חריג. אין נחמה. כשיצחק, לדוגמה, כשיצחק מתאבל על שרה אימו, רבקה מצליחה לנחם אותו. וחוץ מיצחק, אין לנו סיפור של אבל שלא מגיע לסופו הטבעי. רש״י בא ומדגיש את האינטנסיביות של האבל. הוא מפרש שה״ימים רבים״ של האבל הם כל 22 שנים מאז שפירש יוסף ממנו בבוקר הגורלי. 

לפי מדרש בבראשית רבה שרש״י מצטט, יעקב מתאבל מאז עד ליום שהוא יורד מצרימה לראות את יוסף. כלומר, ״ימים רבים״ הם ימים רבים מאוד מאוד. יעקב לא מפסיק להתאבל עד שהוא שומע שיוסף חי. הוא לא מגיע לשום סף, לשום עייפות של אבל. רש״י ממשיך בדרכו. ומביא דרשה על המילים הבאות: ״וימאן להתנחם.״ אין אדם מקבל תנחומין על החי וסבור שמת, שעל המת נגזרה גזירה שישתכח מן הלב ולא על החי״

רש״י מתאר פה איזה אמת קוסמית שלא קשורה להבנה המודעת של יעקב בכלל. יוסף חי בעולם – יעקב לא יודע אם הוא חי או לא, וסביר להניח שהוא מאמין שהוא מת על פי הרבה נתונים בסיפור. ובכל זאת בגוף ובנפש שלו, האמת משאירה את הרישום. הוא לא יכול להתנחם כי יוסף בחיים. הוא ״איננו״ – וזאת אומרת שהוא נוכחות תמידית, תמידית – והוא גם חוסר נורא כואב. הספורנו מוסיף שיעקב מאן לשמוע דברי תנחומין כי הוא לא רצה ״להעביר דאגה מלבו״ – יעקב שומר קשר עם יוסף כל עוד שהוא דאג לו. נוכחותו של יוסף היתה ניכרת דרך הדאגה, דרך הסירוב להתנחם. מפרשים רבים מצטטים את הרעיון שמאז שיוסף נמכר והורד מצרימה ״פרשה רוח הקודש מיעקב.״ 

החזקוני נותן לזה נימה חדה יותר בציטוטו מהתנחומא: עשרים ושתים שנה שעשה יוסף במצרים חוץ מאביו, נגנזה רוח הקודש מיעקב ובניו - ולא היה רחוק מהם אלא מהלך ארבעה או חמשה ימים ולא היו יודעים שבמצרים היה. ״אבל כל זה על מישור המודע. למרות שרוח הקודש לא גילתה ליעקב את סיפור יוסף, תודעה אחרת שלטה ביעקב וזאת היתה האמת הקוסמית, האמת הכי אמיתית והכי גדולה, שיוסף עוד חי. מכאן אולי אפשר ללמד על הפסוק הפורסם בו רחל מבכה על בניה – מאנה להינחם כי איננו. ה״איננו״ הוא לא סופי. הגלות היא לא לנצח. הריחוק הוא לא לנצח. ב״איננו״ יש כאב נוראי – וחלק מהכאב הזה הוא שהאדם היקר והאהוב, כל כך נוכח וכל כך חסר. אבל לא חסר בוודאות בצורה שהוא יכול לחזור כישות אהובה ואחרת. אני לא הייתי מעיזה לרגע להציע שום חוכמה בפני האובדן הקשה ביותר שכל כך הרבה משפחות חוות בארץ הזאת השנה, אבל כנראה שהתורה כן מציגה לפנינו רעיון: שאפשר להתנחם כשבן אדם אהוב עובר מהעולם הזה סופית. הלב, לפי המדרש, יכול להתנחם על המת. בצורה שהוא אף פעם לא יתנחם על החי, על ה״יש״ שאיננו.

 

סוף הסיפור בתורה קורה בין החיים. יעקב לומד שיוסף עוד חי. במקום אחר, לא נורא רחוק, ה״יש״ שלו נכח והיה נסתר לו עד כה ועכשו נגלה לעין. התגובה של יעקב היא לא להאמין. זה רגע שלכאורה עומדת נגד מה שאמרתי עד עכשו – הוא לא מאמין שיוסף חי – אבל השורש של להאמין – א.מ.ן - הוא כל כך קרוב ל״מ.א.ן״ וגם קרוב ל נ.ח.מ. אולי התורה מבקשת להעיד על הקשר בין נחמה לאמונה, לכוח העז שמתבטא במילה ״וימאן״. יעקב הוא האב שמסרב להתנחם – עשרים ושתיים שנה הוא באבל - לא מפני שבנו מת אלא מפני שבנו חי – רחוק, במקום אחר – אבל חי. איפהשהו הוא מאמין אפילו אם הוא לא מודע לאמונה שלו. יעקב גם לא יכול להתנחם על בן מת אבל גם לא יכול מיד להאמין בבן חי. הכל נורא מפחיד – ויפג לבו כי לא האמין להם. הלב נחלש, כמעט מפסיק.  בסוף הוא פוגש את בנו – והסיפור המשפחתי הזה מסתיים במה שאנו מקוויםיקרה גם אצלנו, ומה שאנחנו מתפללים עוד יקרה לכל חטוף וחטופה אשר עדיין בין החיים – מפגש. 

יעקב ויוסף מתאחדים – הם בוכים. על אף שיעקב מרגיש מוכן למות כל עוד הוא רואה יוסף בחיים, יעקב חי שבע עשרה שנה יחד עם יוסף במצרים. הסיפור מסתיים בשני אלמנטים: הראשון, יעקב מסדר את קבורתו שלו עם יוסף בשבועה שיוסף יחזיר אותו ממצרים לקבור אותו עם אבותיו. בניגוד גמור לסיפור של כביכול-מיתת יוסף – ״טרף טורף יוסף״ – התורה מראה לנו קבורה ואבל שמסדירים כל שאלה של יש ואין. והדבר השני הוא שיעקב מברך את משפחתו.

קשה לי בימים אלה לשמוע את ברכת הבנים מבלי לראות מול עיני את ג׳ון ורייצ׳ל מברכים את הירש בהיעדרו הנוכח. יעקב מברך את אפרים ומנשה, בנים שהוא לא ידע על לידתם ובכלל מתקשה לזהות. יעקב מברך אותם אבל איתי הכי חזק הוא מדבר ליוסף: רְאֹ֥ה פָנֶ֖יךָ לֹ֣א פִלָּ֑לְתִּי וְהִנֵּ֨ה הֶרְאָ֥ה אֹתִ֛י אֱלֹהִ֖ים גַּ֥ם אֶת־זַרְעֶֽךָ. אני לא דנתי בליבי, הוא אומר, לא העליתי במחשבה רציונלית שאראה את פניך שוב, ןתראה, הנה אלהים הראה לי לא רק אותך אבל גם את זרעך. יעקב מודה על נס. הוא מעיד שבמודע הוא לא התפלל והוא לא חשב, אבל לאלהים היתה תוכנית אחרת. אני רוצה לסיים אולי לא בדיוק לפי דוגמת יעקב. אנחנו עומדים לפני תפילת סליחות ולפני יום הכיפורים. ואני לא רוצה שניקח את הדוגמה של יעקב: ראה פניך לא פללתי. אם למדנו משהו השנה מג׳ון ורייצ׳ל למדנו שהתקווה מחוייבת…

hope is mandatory

שחייבים לחשוב ולדון בלבנו שנראה את כל מי שחסר חוזר. שנאמין בזה, שנמאן לקבל כל גזירה רעה עד שלא נצטרך והלוואי שלא נצטרך, ושהנחמה תבוא במלואה לכל מי שהתפלל לראות פנים אהובות. אלה שחסרים לנו היום - נורא נורא חסרים -אבל נוכחותם לא התמעטה אפילו בקצת.   

 

מקורות לדבר התורה

בראשית לז, כד

וַיִּ֨קָּחֻ֔הוּ וַיַּשְׁלִ֥כוּ אֹת֖וֹ הַבֹּ֑רָה וְהַבּ֣וֹר רֵ֔ק אֵ֥ין בּ֖וֹ מָֽיִם׃ בראשית לז, כט-לה

וַיָּשׇׁב רְאוּבֵן אֶל־הַבּוֹר וְהִנֵּה אֵין־יוֹסֵף בַּבּוֹר וַיִּקְרַע אֶת־בְּגָדָיו׃ וַיָּשׇׁב אֶל־אֶחָיו וַיֹּאמַר הַיֶּלֶד אֵינֶנּוּ וַאֲנִי אָנָה אֲנִי־בָא׃ וַיִּקְחוּ אֶת־כְּתֹנֶת יוֹסֵף וַיִּשְׁחֲטוּ שְׂעִיר עִזִּים וַיִּטְבְּלוּ אֶת־הַכֻּתֹּנֶת בַּדָּם׃ וַיְשַׁלְּחוּ אֶת־כְּתֹנֶת הַפַּסִּים וַיָּבִיאוּ אֶל־אֲבִיהֶם וַיֹּאמְרוּ זֹאת מָצָאנוּ הַכֶּר־נָא הַכְּתֹנֶת בִּנְךָ הִוא אִם־לֹא׃ וַיַּכִּירָהּ וַיֹּאמֶר כְּתֹנֶת בְּנִי חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ טָרֹף טֹרַף יוֹסֵף׃ וַיִּקְרַע יַעֲקֹב שִׂמְלֹתָיו וַיָּשֶׂם שַׂק בְּמׇתְנָיו וַיִּתְאַבֵּל עַל־בְּנוֹ יָמִים רַבִּים׃ וַיָּקֻמוּ כׇל־בָּנָיו וְכׇל־בְּנֹתָיו לְנַחֲמוֹ וַיְמָאֵן לְהִתְנַחֵם וַיֹּאמֶר כִּי־אֵרֵד אֶל־בְּנִי אָבֵל שְׁאֹלָה וַיֵּבְךְּ אֹתוֹ אָבִיו׃ בראשית מ, יד-טו

כִּי אִם־זְכַרְתַּנִי אִתְּךָ כַּאֲשֶׁר יִיטַב לָךְ וְעָשִׂיתָ־נָּא עִמָּדִי חָסֶד וְהִזְכַּרְתַּנִי אֶל־פַּרְעֹה וְהוֹצֵאתַנִי מִן־הַבַּיִת הַזֶּה׃ כִּי־גֻנֹּב גֻּנַּבְתִּי מֵאֶרֶץ הָעִבְרִים וְגַם־פֹּה לֹא־עָשִׂיתִי מְאוּמָה כִּי־שָׂמוּ אֹתִי בַּבּוֹר׃ בראשית מה, יב-יג

וְהִנֵּה עֵינֵיכֶם רֹאוֹת וְעֵינֵי אָחִי בִנְיָמִין כִּי־פִי הַמְדַבֵּר אֲלֵיכֶם׃ וְהִגַּדְתֶּם לְאָבִי אֶת־כׇּל־כְּבוֹדִי בְּמִצְרַיִם וְאֵת כׇּל־אֲשֶׁר רְאִיתֶם וּמִהַרְתֶּם וְהוֹרַדְתֶּם אֶת־אָבִי הֵנָּה׃ בראשית מה, כה-כח

וַיַּעֲלוּ מִמִּצְרָיִם וַיָּבֹאוּ אֶרֶץ כְּנַעַן אֶל־יַעֲקֹב אֲבִיהֶם׃ וַיַּגִּדוּ לוֹ לֵאמֹר עוֹד יוֹסֵף חַי וְכִי־הוּא מֹשֵׁל בְּכׇל־אֶרֶץ מִצְרָיִם וַיָּפׇג לִבּוֹ כִּי לֹא־הֶאֱמִין לָהֶם׃ וַיְדַבְּרוּ אֵלָיו אֵת כׇּל־דִּבְרֵי יוֹסֵף אֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵהֶם וַיַּרְא אֶת־הָעֲגָלוֹת אֲשֶׁר־שָׁלַח יוֹסֵף לָשֵׂאת אֹתוֹ וַתְּחִי רוּחַ יַעֲקֹב אֲבִיהֶם׃ וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל רַב עוֹד־יוֹסֵף בְּנִי חָי אֵלְכָה וְאֶרְאֶנּוּ בְּטֶרֶם אָמוּת׃ בראשית מו, כט-ל

וַיֶּאְסֹר יוֹסֵף מֶרְכַּבְתּוֹ וַיַּעַל לִקְרַאת־יִשְׂרָאֵל אָבִיו גֹּשְׁנָה וַיֵּרָא אֵלָיו וַיִּפֹּל עַל־צַוָּארָיו וַיֵּבְךְּ עַל־צַוָּארָיו עוֹד׃ וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל־יוֹסֵף אָמוּתָה הַפָּעַם אַחֲרֵי רְאוֹתִי אֶת־פָּנֶיךָ כִּי עוֹדְךָ חָי׃ בראשית מז, כט-ל

וַיִּקְרְבוּ יְמֵי־יִשְׂרָאֵל לָמוּת וַיִּקְרָא  לִבְנוֹ לְיוֹסֵף וַיֹּאמֶר לוֹ אִם־נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ שִׂים־נָא יָדְךָ תַּחַת יְרֵכִי וְעָשִׂיתָ עִמָּדִי חֶסֶד וֶאֱמֶת אַל־נָא תִקְבְּרֵנִי בְּמִצְרָיִם׃ וְשָׁכַבְתִּי עִם־אֲבֹתַי וּנְשָׂאתַנִי מִמִּצְרַיִם וּקְבַרְתַּנִי בִּקְבֻרָתָם וַיֹּאמַר אָנֹכִי אֶעֱשֶׂה כִדְבָרֶךָ׃ בראשית מח, א-ב

וַיְהִי אַחֲרֵי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיֹּאמֶר לְיוֹסֵף הִנֵּה אָבִיךָ חֹלֶה וַיִּקַּח אֶת־שְׁנֵי בָנָיו עִמּוֹ אֶת־מְנַשֶּׁה וְאֶת־אֶפְרָיִם׃ וַיַּגֵּד לְיַעֲקֹב וַיֹּאמֶר הִנֵּה בִּנְךָ יוֹסֵף בָּא אֵלֶיךָ וַיִּתְחַזֵּק יִשְׂרָאֵל וַיֵּשֶׁב עַל־הַמִּטָּה׃ בראשית מח, ה

וְעַתָּה שְׁנֵי־בָנֶיךָ הַנּוֹלָדִים לְךָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם עַד־בֹּאִי אֵלֶיךָ מִצְרַיְמָה לִי־הֵם אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה כִּרְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן יִהְיוּ־לִי׃ בראשית מח, ז-יא

וַאֲנִי  בְּבֹאִי מִפַּדָּן מֵתָה עָלַי רָחֵל בְּאֶרֶץ כְּנַעַן בַּדֶּרֶךְ בְּעוֹד כִּבְרַת־אֶרֶץ לָבֹא אֶפְרָתָה וָאֶקְבְּרֶהָ שָּׁם בְּדֶרֶךְ אֶפְרָת הִוא בֵּית לָחֶם׃ וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת־בְּנֵי יוֹסֵף וַיֹּאמֶר מִי־אֵלֶּה׃ וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל־אָבִיו בָּנַי הֵם אֲשֶׁר־נָתַן־לִי אֱלֹהִים בָּזֶה וַיֹּאמַר קָחֶם־נָא אֵלַי וַאֲבָרְכֵם׃ וְעֵינֵי יִשְׂרָאֵל כָּבְדוּ מִזֹּקֶן לֹא יוּכַל לִרְאוֹת וַיַּגֵּשׁ אֹתָם אֵלָיו וַיִּשַּׁק לָהֶם וַיְחַבֵּק לָהֶם׃ וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל־יוֹסֵף רְאֹה פָנֶיךָ לֹא פִלָּלְתִּי וְהִנֵּה הֶרְאָה אֹתִי אֱלֹהִים גַּם אֶת־זַרְעֶךָ׃ חזקוני, בראשית מה, כז

ותחי רוח יעקב חזר לבו לבריאות. פרש״‎י שרתה עליו שכינה שפירשה הימנו כדאיתא בתנחומא עשרים ושתים שנה שעשה יוסף במצרים חוץ מאביו נגנזה רוח הקודש מיעקב ובניו ולא היה רחוק מהם אלא מהלך ארבעה או חמשה ימים ולא היו יודעים שבמצרים היה

רש"י על בראשית מח, יא

לא פללתי. לֹא מְלָאַנִי לִבִּי לַחֲשֹׁב מַחֲשָׁבָה שֶׁאֶרְאֶה פָנֶיךָ עוֹד. פללתי לְשׁוֹן מַחֲשָׁבָה, כְּמוֹ הָבִיאִי עֵצָה עֲשִׂי פְלִילָה (ישעיהו ט"ז): חזקוני, בראשית מח, יא

לא פללתי לשון תפלה כמו ויעמוד פנחס ויפלל לא התפללתי לראות פניך שהרי אמרתי טרוף טורף יוסף. ד״‎א לא דנתי בלבי. כל פלול לשון דין.

רשב"ם על בראשית לז, יא

ואביו שמר את הדבר - מה צורך לכתוב זה? אלא שכשבאה לו הבשורה ולא האמין לבניו שהוא חי וירא ישראל את העגלות אשר שלח פרעה, כי לא נשלחו כי אם על פי המלך כמו שכתוב שם עגלות על פי פרעה, אז האמין על ידי החלומות שמוכיחין שסופו להיות מושל. ועגלות הללו על ידי מלכות וממשלה באים ומתוך כך אמר: רב עוד יוסף בני חי. כי תימה גדולה היה היאך האמין אחרי שראה כתנתו מלאה דם כמו שנחרד יצחק על יעקב, בשביל שמצא שער בחלקת צווארו.

ירמיהו לא, טו-טז

כֹּה  אָמַר יְהֹוָה קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים רָחֵל מְבַכָּה עַל־בָּנֶיהָ מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם עַל־בָּנֶיהָ כִּי אֵינֶנּוּ׃ כֹּה  אָמַר יְהֹוָה מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי וְעֵינַיִךְ מִדִּמְעָה כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ נְאֻם־יְהֹוָה וְשָׁבוּ מֵאֶרֶץ אוֹיֵב׃