איך לפתוח שערי שמיים כאשר השער נעול, ועל שי עגנון ביום הכיפורים.

ישראל (רולי) רוזנר, יום כפור לפני נעילה, תשפ"ה

איך לפתוח שערי שמיים כאשר השער נעול, ועל ש''י עגנון ביום הכיפורים.

הסטתי את המבט מהמחשבות. ובמקומן צף ועלה סיפור שקראתי רק כמה ימים קודם, ביום כיפור, ממש כאן, זה מנהג מבית אבא, "עגנון בכיפור". הסיפור הוא "הסימן" מתוך הקובץ 'האש והעצים".

פתח לנו שער בעת נעילת שער כי פנה יום. אבל כמו הרבה מילים אחרות השנה, הדימוי של שער מורכב. השער הוא צהוב, והקהילות שנחרבו לא רצו שהוא ייפתח.

אני רוצה לספר סיפור על מפגש עם אחת מהקהילות האלה. בבוקר היום השלישי לפרעות, בזמן שבנגב המערבי עוד התחוללו קרבות פנים אל פנים, אסף אותי הצלם שלי, שי, וביחד עשינו את דרכנו לים המלח. נסיעה מעיקה, מוטרפת, אהוד בנאי מתנגן ברקע, כי כבר לא רוצים חדשות, להט חרב מתהפכת:

גורשנו מגן עדן, השער אחרינו נסגר
מלאך חמוש בחרב עומד על המשמר

הנסיעה מתמשכת וככל שיורדים, הולך וגדל הניגוד המצמרר, הפער, בין הצוקים הנהדרים והטורקיז של המים לבין מה שכל אחד מאיתנו מחזיק בראש. . שי היה שם בשבת, בתוך גיא ההריגה וצילם בלי להבין מה צילם, ואני שרק יומיים אחר כך אבקר שם אבל כבר יודע על הירש ועל אחרים שאינם עוד.

כשהגענו למלון שוב חזר הניגוד. בחוץ 35 מעלות ושממה – ומבעד לשער המלון מיזוג חודר לעצמות ושיש מבריק מקצה לקצה, מזרקה מפכה בטעם רע באמצע הלובי, בריכת שחייה מעבר לוויטרינות הגדולות ושקט, שקט מצמית. ומבעד לשקט אנשים ונשים יושבים על ספות מזהיבות, מצטנפים, מכונסים, אודים מוצלים. אני עומד במדרגות המעוצבות בסגנון חלף עם הרוח דה-לה-שמעטה, ידי שעונה על המעקה הכמו מוזהב של המלון ולפתע ניגש אלי אדם, מבוגר ממני בעשור, ואומר לי בקיבוצניקיות ישירה: בתי ובעלה נרצחו שלשום ועכשיו אני עם שני הילדים שלהם כאן, מה אעשה? מה אעשה? לאן אלך? איך אגדל אותם ואני כבר בן 65.

בני כמה הילדים אני שואל? כי אין לי משהו טוב יותר לומר ,"הנה הם" הוא מצביע על מורד המדרגות, הם בדיוק עולים לקראתנו, בינוני וקטן הם נעצרים מולנו: "מי זה סבא?" הבינוני שבהם שואל, "אתה מכיר אותו?", "הוא חבר שלי" עונה הקיבוצניק. "אתה בטוח? אז למה אני לא מכיר אותו?" שואל הילד, "כי הוא חבר רחוק, לא מהקיבוץ" עונה הקיבוצניק. הילד מודד אותי בחשדנות ופונה לאחור כלעומת שבא, שני אחיו אתו, יורדים בחזרה במורד המדרגות המעוקלות דה-לה-שמעטה.

כשירדנו שי ואני אחריהם הסתחרר העולם מחדש, בין הספות לשירותים המצועצעים של קומת ההרצאות והכינוסים עמדו שולחנות ועליהם ערימות: חולצות, מכנסיים, גרביים, חיתולים, שח-מט, שש-בש, פאזלים, תיקים, ונעליים, המון נעליים, רק המשקפיים היו חסרות כדי להשלים את האסוציאציה שאין יהודי שיכול להימלט ממנה. שי צילם, צלמים רואים הכל. עסוקים באור שמונח על הפרטים. במבע של הילדים, בכפות הרגלים שמגששות אחרי מנוחה בתוך נעל זרה.

הסטתי את המבט מהמחשבות. ובמקומן צף ועלה סיפור שקראתי רק כמה ימים קודם, ביום כיפור, ממש כאן, זה מנהג מבית אבא, "עגנון בכיפור". הסיפור הוא "הסימן" מתוך הקובץ 'האש והעצים" שמופיע גם ב"עיר ומלואה" ושמוקדש לעיר הולדתו של עגנון, בוטשאש.

הסיפור פותח בערב חג השבועות בשכונה ירושלמית. ביום הזה הגיעה למספר, עגנון, הידיעה המרה על חורבן עירו בוטשאט והשמדת בניה ובנותיה. המספר מנסה להדחיק את הידיעה הנוראה, שהרי החג בפתח ואסור להתאבל, "כל פרח נחמד וכל אשר בו ריח טוב לקחנו לפאר את ביתנו לחג השבועות" אך ההכרה בדבר החורבן של עירו ואנשיה רודפת אותו והוא נזכר בילדותו, באנשים, בבתי הכנסת ובבתי המדרש, ניכר הפער בין תיאורי הטבע ובין תחושתו הפנימית של המספר לנוכח השואה שהתרחשה.

במהלך הסיפור עגנון חוזר אל פגישה ספרותית שלו עם גיבורו, ר' שלמה אבן גבירול. המפגש מתרחש על רקע שני שירים של אבן גבירול: הראשון "שחר אבקשך" - שהוא שיר רשות שכתב המשורר כהקדמה לנשמת כל חי ביום הכיפורים. "רשות" היא נטילת רשות להתפלל.

וכך הוא כותב: "פעם אחת הביא לי אבא סידור ומצאתי בו בקשה לר' שלמה אבן גבירול. קראתי והשתוממתי...

שַׁחַר אֲבַקֶּשְׁךָ צוּרִי וּמִשְׂגַּבִּי     אֶעְרֹךְ לְפָנֶיךָ שַׁחְרִי וְגַם עַרְבִּי
לִפְנֵי גְדֻלָּתְךָ אֶעְמֹד וְאֶבָּהֵל     כִּי עֵינְךָ תִּרְאֶה כָל מַחְשְׁבוֹת לִבִּי

למה עגנון הילד משתומם? כך הוא כותב: "מתחזק הצדיק לבקש את השם. כיון שמצאו - אימה נופלת עליו…" (אעמוד ואבהל)...

השיר השני שעגנון נזכר בו מייצג שינוי: "מעשה פעם אחת מצאתי את החזן הזקן כשהוא עומד על הבימה ומנענע קולו בשיר... הטיתי את אזני ושמעתי שהוא אומר "שביה עניה בארץ נכריה" וכו'.

שְׁבִיָּה עֲנִיָּה         בְּאֶרֶץ נָכְרִיָּה
לְקוּחָה לְאָמָה      לְאָמָה מִצְרִיָּה
מִיֹוֹם עֲזַבְתָּהּ        לְךָ הִיא צוֹפִיָּה
הָשֵׁב שְׁבוּתָהּ       רַב הָעֲלִילִיָּה…

השיר הזה, "שביה ענייה" הוא פיוט גאולה ונאמר לפני ברכת גאל ישראל שלפני שמונה עשרה.

כלומר עגנון הילד פוגש שיר רשות מלא בחיל ורעדה – ושיר גאולה לפדיון, ומי ייתן ויהיה כבר פדיון.

ואז יש טוויסט בעלילה ועגנון המספר חווה חוויה מיסטית,שמיימית: הוא פוגש פיזית את גיבורו מול ארון הקודש ור' שלמה אבן גבירול מחבר שיר על עירו החריבה, על בוטשאש.

"שוב פעם ריחש בשפתיו. הטיתי אזני ושמעתי שדיבר בשיר, שכל שורה בו מתחילה באות אחת מאותיות שם עירי (אקרוסטיכון)וידעתי שסימן עשה לו המשורר לעירי בשיר שעשה לה בחרוזים שקולים ונאים בלשון הקודש. עגנון משנן אחרי המשורר את שיר הזיכרון הנפלא, אך אבוי, כשהוא ניעור מן הפגישה השיר נמחק, ואין הוא מסוגל לזוכרו: כך מסתיים הסיפור - בשיר שנכתב על בוטשאש - ואבד. "ועתה אל מי אפנה ויגיד לי דברי השיר?"

מדוע בוחר עגנון לסיים כך את הסיפור? אולי הוא חש, שהשואה קרובה מדי ושיר, כל שיר, לא יכל להתקיים. אולי הוא חשב שאין נחמה - ושיר, כל שיר הוא גם נחמה. ואולי בכלל זה מבטא את הלך המחשבה שלו בסיפורי בוטשאש לכל רוחבם. שהתיעוד הוא הדבר החשוב, הדמויות, בתי הכנסת, השוק, התפילות, המנגינות, הבל הפה, בכיים וצחוקם של תינוקות, אלפי פיסות מידע ופרטי פרטים מהם מורכבים חיים - והסיפור או השיר – הם מארגנים את המציאות, מסבירים אותה, מעצבים אותה, חורזים אותה, מחפשים פשר במקום שאין פשר, רק מבוכה גדולה.

כיוון שהשיר הזה נשכח, אסיים בקטע מתוך פאר היצירה של ר שלמה אבן גבירול בחרתי את הקטע הזה, בגלל השער, השער הצהוב של בארי - איתו התחלנו. חפשו בשיר את ישמעאל ואדום.

שַׁעַר פְּתַח, דּוֹדִי, קוּמָה פְּתַח שַׁעַר!
כִּי נִבְהֲלָה נַפְשִׁי גַּם נִשְׂעֲרָה שַׂעַר.
לִי לָעֲגָה שִׁפְחַת אִמִּי, וְרָם לִבָּהּ,
יַעַן שְׁמֹעַ אֵל קוֹל צַעֲקַת נַעַר.
מִנִּי חֲצוֹת לַיְלָה פֶּרֶא רְדָפַנִי,
אַחְרֵי אֲשֶׁר רָמַס אוֹתִי חֲזִיר יַעַר.
הַקֵּץ אֲשֶׁר נֶחְתַּם הוֹסִיף עֲלֵי מַכְאוֹב
לִבִּי, וְאֵין מֵבִין לִי וַאֲנִי בַעַר.
ואני חוזר: שַׁעַר פְּתַח, דּוֹדִי, קוּמָה פְּתַח שַׁעַר!