כחומר ביד היוצר

הודיה כהנא אריאל, דברים לערב יום הכיפורים, (תשפ"ד)

משהו בפיוט מחזיר אותנו לעמדה פאסיבית, חסרת אונים. הרי ברוב ימות השנה כולנו שואפים לגלם את דמות היוצר. מי בחומר ומי ברוח, ההיפוך הדרמטי בתפקידים בפיוט - בולט ודי קיצוני.

כִּי הִנֵּה כַּחֹמֶר בְּיַד הַיּוֹצֵר
בִּרְצוֹתוֹ מַרְחִיב וּבִרְצוֹתוֹ מְקַצֵּר
כֵּן אֲנַחְנוּ בְיָדְךָ חֶסֶד נוֹצֵר
לַבְּרִית הַבֵּט וְאַל תֵּפֶן לַיֵּצֶר

תמיד אהבתי את הפיוט הזה. אולי בזכות החומריות שבו. הוא שולח את הדמיון שלנו לעולמות היצירה, הסיתות, הרקמה והצורפות, ובכך מפעיל את החושים שלנו. אולי בגלל השירה המשותפת, החריזה הקליטה והלחן המוכר, השנה הפניתי אליו קצת יותר קשב.

הפיוט הזה נכתב ע"י פייטן לא ידוע בסביבות המאה ה12. באתר של הספרייה הלאומית אפשר לשמוע 18 לחנים וביצועים שונים. אבל הלחן המוכר ביותר, שאותו נשיר יחד עוד מעט, הוא בעצם ניגון, ניגון דבקות, שהלחין חסיד חב"ד, בשם שלום חריטונוב אי שם באוקראינה של סוף המאה ה19. בשנות העשרים של אותה מאה,כתב עמנואל הרוסי את שיר הערש המוכר "שכב בני שכב במנוחה" והדביק אותו לניגון, השיר התפרסם, ובזכותו צורף אותו לחן לפיוט שלנו, כחומר ביד היוצר, ומפה לשם, כבר בערך מאה שנים שזהו הלחן המוכר והמקובל בקהילות רבות.

מבט אל תוכן הפיוט גרם לי לחוסר נוחות מסוים. הפייטן מציג אותנו, בני האדם כחומר ביד היוצר. כלומר, האל, היוצר, ברצותו מיישר, ברצותו מעקם, ברצותו אוחז וברצותו משלח.

והאדם, כחומר, אדם מן האדמה, נתון לחלוטין לרצונו של האל היוצר. כן אנחנו בידך. המוטיב הדומיננטי מדגיש את אפסות האדם ואת ההתבטלות והתחינה היא אנא, הבט לברית. זכור את הקשר בינינו, את המחוייבות כלפינו, את תכונותיך הנעלות כי אתה טוב וסלח ורב חסד.

גם המיקום של הפיוט במחזור התפילה לפני ואחרי י"ג מידות, כמו בתוך סנדוויץ', מחזק את התחינה , ההיתלות והתלות האנושית.

אז מה חסר לי פה?

אני שואלת את עצמי איפה האחריות שלנו, כאנשים יודעי טוב ורע? איפה הבחירה והנשיאה במשמעות המעשים שלנו? משהו בפיוט מחזיר אותנו לעמדה פאסיבית, חסרת אונים. הרי ברוב ימות השנה כולנו שואפים לגלם את דמות היוצר. מי בחומר ומי ברוח, ההיפוך הדרמטי בתפקידים בפיוט - בולט ודי קיצוני.

אותה מגמה באה לידי ביטוי גם במנהגים כמו תשליך וכפרות בהם אנחנו מנתקים את המעשים הרעים מהעושה, שהוא אנחנו, ומרחיקים אותם לאי שם. אנחנו מלבישים אותם על יצור אחר כמו בכפרות או בשעיר לעזאזל או מרחיקים אותם למקום אחר כמו בתשליך.

נעבור לירמיהו, שהוא נביא ההשראה לכותב הפיוט האלמוני שלנו.

הדבר אשר היה אל ירמיהו מאת ה לאמור

קום וירדת בית היוצר ושמה אשמיעך את דברי.

וארד בית היוצר והנה הוא עושה מלאכה על האבניים

ונשחת הכלי אשר הוא עושה בחומר ביד היוצר

ושב, ויעשהו כלי אחר

כאשר ישר בעיני היוצר לעשות

ויהי דבר ה אלי לאמור.

הכיוצר הזה לא אוכל לעשות לכם בית ישראל?

הנה כחומר ביד היוצר

כן אתם בידי בית ישראל (ירמיה יח, ב-ו)

אלהים שולח את ירמיהו לבית היוצר, לסדנה לקרמיקה, להתבוננות בתהליך היצירה על האובניים ובחומר. מה מטרתה של ההמחשה הזאת ? האם החשיפה לקלות שבה נשחת כלי ויעשהו כלי אחר באה לרמוז לנו על הקלות שבהחלפת עם? אולי הדהוד לאיום המבול וניסיון לעורר בעם את הפחד הקמאי מחורבן והרס?

ואולי בבחירה בבית יוצר ובדימוי של חומר קיים גם עידוד. החומר הקרמי, בשונה מחומרים רבים אחרים בעולמנו, ניתן למחזור תמידי כל עוד לא עבר שריפה. זה אומר שגלומה בכל יצירה, כלי או פסל הזמנה אקולוגית למחזור אינסופי. יצירה , פירוק, וחוזר חלילה. בדומה לתהליך התשובה, שאף הוא תהליך מעגלי ואקולוגי בדרכו.

אותו ירמיהו בהמשך הפרק תובע מהעם לשוב מדרכו הרעה , לתקן, לשפר ולהיטיב . "שובו נא איש מדרכו הרעה והיטיבו דרככם ומעלליכם... עשו משפט וצדקה והצילו גזול מיד עשוק וגר יתום ואלמנה אל תונו, אל תחמוסו ודם נקי אל תשפכו"

הייתי רוצה שנפנה לנקודה הזאת תשומת לב. ירמיהו בנבואותיו, כחומר ביד היוצר, מציב מודל אחר . הוא קורא לתשובה שהיא פעולה אקטיבית ורצונית ומקופלות בתוכה בחירה ולקיחת אחריות.

אסונות הטבע שפקדו את העולם השנה קשים ורבים מספור. רעידות אדמה בטורקיה ובמרוקו, שריפות נרחבות בצ'ילה והוואי, שיטפונות קטלניים בצפון הודו, לוב ויוון. אימה ובהלה הן תגובה אנושית טבעית מול עוצמת האסונות, מול ההיקף אדיר המימדים ומספר הקורבנות הבלתי נתפס. כל אלה מעלים תחושת אפסות וחוסר שליטה מול איתני הטבע. "כן אנחנו בידך מחיה וממותת". אולם, עלינו לזכור שגם בהקשר זה נדרשת מאיתנו פעולה אקטיבית ולקיחת אחריות מעשית על הסביבה בה אנו חיים. אין ספק שגם בתחומי האקלים יוזמה אנושית ופעולה עשויות לצמצם את ממדי ההרס.

יום כיפור, תשפ"ד.

לברית הבט, ואל תפן ליצר.

גמר חתימה טובה.