התרת נדרים, האמנם?

עליזה זלצברג יזהר, יום כיפור, דרשת כל נדרי (תשפ"ב)

איך ניתן ליישב את הדיסוננס בין השאיפה להתחיל מחדש, טאבולה-ראסה, למחוק את הכול כדי לכתוב גורלנו מחדש ועצם היותנו מחוייבים לאחר - כלואים בתוך מערכת שדורשת מאיתנו למלא את חובותינו, בלי לשים לב לחילוף השנה.

הרגע פתחנו את יום הכיפור באמירת כל נדרי, ויותר מוקדם היום התרנו את נדרי השנה שעברה.

לכאורה אמירת כל נדרי מוחקת את הנדרים, את השבועות שלא קיימנו. היא נותנת לנו התחלה חדשה, אופק בהיר וריק מהחלטות של שנה שעברה.

כבר בתקופת הגאונים הייתה מחלוקת חריפה לגבי התפילה: האם בכלל ראוי ונכון למחוק שבועות? האם נכון להתחיל את השנה בזלזול בכוח המילים ותוקף ההתחייבויות שלנו? כנראה בחלק ניכר מקהילות ישראל לא נאמרה תפילת כל נדרי כלל, כי באמת לא הגיוני שנתחיל את החג המילולי הזה - חג של תפילות ובקשות והבטחות לשפר את עצמנו באמירה כה חזקה שאנחנו לא מסוגלים לעמוד מאחורי המילים שלנו.

הבעיה רק מחריפה כאשר חושבים על שבועות לא רק כאקט משפטי או פורמלי, אלא כשחושבים על נדר כהתחייבות, או ציפייה שיצרנו, או אפילו פרויקט שהתחלנו ועוד לא מימשנו. איך יכול להיות שביום הכיפורים אנחנו נעזוב את כל הדברים הללו?

המשמעות הפסיכולוגית של כל נדרי היא לסלול לנו כביש חדש, ריק ממכשולים משנה שעברה, דף לבן חדש בלי המשימות הלא ריאליות שלקחנו על עצמנו, ריק מההתחייבויות של שנה שעברה וריק גם מהטעם של כישלון. אבל בדף ריק כותבים מילים חדשות, בונים תוכניות חדשות, אולי תוכנית שלמדה לקחים משנה שעברה או יותר מותאמת למי שאנחנו השנה. מוחקים כדי לכתוב מחדש. 

אבל בעצם המחיקה היא פיקציה - הנדרים האמיתיים אינם נמחקים ביום כיפור, ההתחייבויות המשפטיות והחובות לא נעלמים. לדוגמה, רק עכשיו שילמנו דמי חברות למניין והתחייבנו לקחת אחריות לתורנות סידור בית הכנסת; רק עכשיו התחייבנו מחדש, וזה תקף לשנה הבאה עלינו לטובה. רק עכשיו התחלנו בית ספר עם מורים ומערכת - זה לא ייעלם. וברור שהאחריות שלנו לילדים, לבני הזוג, להורים ולמשפחה המורחבת, לחברים ולקהילה לא נמחקת ביום כיפור; היא רק מתחזקת בעקבות החשבון נפש שלנו על מרכיבי החיים שלנו.

איך ניתן ליישב את הדיסוננס בין השאיפה להתחיל מחדש, טאבולה-ראסה, למחוק את הכל כדי לכתוב גורלנו מחדש ועצם היותנו מחוייבים לאחר - כלואים בתוך מערכת שדורשת מאיתנו למלא את חובותינו, בלי לשים לב לחילוף השנה.  

התשובה שלי לא יכולה ליישב את הסתירה, כי אני חושבת שסתירה דומה מאפיינת את יום כיפור עצמו, ופרדוקס דומה חוזר על עצמו בתפילות היום.

מצד אחד אנחנו לוקחים אחריות ומצד שני אנחנו נסוגים ממנו. אנחנו אומרים שאלוהים מונה וסופר כל אחת ואחד מאיתנו, ומצד שני אנחנו אומרים שאנחנו רק כבשים. מצד אחד אנחנו אומרים שאנחנו בני מלך ומצד שני אנחנו רק עבדים נטולי כוח. מצד אחד אנחנו אומרים על חטא ולוקחים ברצינות כל מיני פרטים מהחיים האישיים שלנו, ומצד שני אנחנו מתפללים בלשון רבים ומתחבאים בתוך הקהל. עומדנו זקוף כילדי אברהם ושרה - ונתכופף ונגיד אנחנו לא ראויים.

לא ביטלנו את השנה שעברה, כי נבקש שאלוהים יסתכל על הזכויות שלנו, וכן ביטלנו את השנה שעברה, כי אין בנו מעשים.

אז מה יהיה? מתחילים מחדש או כלואים במהות שלנו, בעבר שלנו, בהתחייבויות שלנו וביכולות ונקודות החולשה שלנו.

כל נדרי נותן ביטוי לפרדוקס הזה, לאמביוולנטיות שלנו לגבי היכולות והכוחות שלנו כבני אדם.

אני רואה שלא הצלחתי לעמוד בכל הציפיות שאני יצרתי אצל האנשים בסביבתי וזה גורם לי להרגיש נבוכה. אולי זה גורם לי להסס מלקחת על עצמי עוד נדרים עוד התחייבויות. ומצד שני המודעות לנדרים הבלתי פורמליים, המודעות להתחייבויות הבין-אישיות, נותנת לי מעמד, כבוד עצמי, חשיבות - אנשים צריכים אותי, אני חיונית בחייהם. שני הצדדים של המטבע מתקיימים בו זמנית: קשה לדעת שאני צריכה שוב ותמיד למלא תפקיד מסוים עבור האחר, וזה נותן לי משמעות למלא את התפקיד.

בברכת שמע אנחנו אומרים על הבורא: "הַמֵּאִיר לָאָרֶץ וְלַדָּרִים עָלֶיהָ בְּרַחֲמִים, וּבְטוּבוֹ מְחַדֵּשׁ בְּכָל־יוֹם תָּמִיד מַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית". אנחנו מודים לאל על בריאת העולם - ועל המאורות. אבל בכל יום ויום האלוהים מחדש את הבריאה, מתחייב אלינו מחדש, ואולי מתחדש בתוך היחס.

גם אנחנו ביום הכיפור. בכל נדרי לרגע קט אנחנו מוחקים את הכל - בוראים לעצמינו וואקום, חוזרים לאיזשהו תהו ובהו, עומדים לפני האל ולפני השנה הקרובה נטול התחייבויות וקשרים, ומיד לאחר מכן אנחנו מתחייבים מחדש, מחדשים את הקשרים ומתחדשים איפה שצריך תיקון.

כדאי לשהות - לכמה רגעים או שעות ביום הזה במקום הזה, בוואקום, החוויה מחוץ לזמן, מחוץ לבית, מחוץ למערך הארוחות של חג רגיל - להתחבר למשהו פנימי נטול הקשר, התהו ובהו. ומשם לברוא וליצור מחדש את העצמי בקשר עם האחר, עם הסביבה, עם האנשים שאוהבים אותנו ודורשים תשומת לב והתייחסות, ולידור נדרים חדשים וצפיות מתחדשות.

אנחנו נרכין ראש ונאמר אנחנו אפר ועפר. אבל עצם זה שנדרנו נדרים, שאנחנו נמצאים בקהילה שדורשת משהו מאיתנו, במשפחות שבהן אנשים סומכים עלינו, צריך לתת לנו כבוד עצמי, כח לשנה הבאה, משהו להתגאות בו, סיבה להיות טוב יותר.