יום הכיפורים בברית המועצות

ליזה וסרמן-סלוצקי, יום כפור לפני נעילה (תשפ"ד)

וכשמדברים על יהודי ברית-המועצות, אי אפשר לא לחשוב על המשמעות הסמלית של "נעילה" - נעילת השער, שהיא גם נעילת שערי שמיים, אבל גם נעילת השער בפני אדם שרוצה לעלות לארץ אבותיו ולממש את רצונו לחיות כיהודי.

בעיני יהודים רבים, תפילת נעילה הנה אחד הרגעים הדרמטיים ביותר ביום הקדוש הזה - תפילה ייחודית, החורגת מסדר התפילות הרגיל, האחרונה לפני ששערי השמיים ננעלים ויום הכיפורים מסתיים.

בילדותי בברית-המועצות, בלנינגרד של סוף שנות ה-70, לא רבים היו היהודים שהכירו את סדר התפילות ומשמעותן. תפילת הנעילה לא הייתה כלל אחת התפילות שנחשבו כמרכזיות או חשובות ביותר, גם בין היהודים שהקפידו לצום ובין הבודדים שהצליחו לחמוק מהעבודה כדי להגיע לבית-הכנסת בשעה הנכונה.

השלטונות הסובייטיים הקפידו להצר את צעדיהם של יהודים שניסו לשבות מעבודה ולא לשלוח את ילדיהם ללימודים בשבתות וחגי ישראל, ובמיוחד ביום הכיפורים. לכן מטבע הדברים - יהודים רבים יותר היו יכולים להגיע רק בשעות הערב, ואולי בשל כך דווקא תפילת "כל נדרי" הפכה להיות לחשובה ולעיקרית ביום כיפור בעיני יהודי רוסיה… ואולי המבוגרים זכרו דווקא אותה מילדותם…

מי שהצליחו בכל-זאת להגיע בשעות היום, עשו מאמץ מיוחד להגיע לאמירת "יזכור" - חלק בתפילה שאף הוא נתפס על-ידי יהודים רבים כחלק המרכזי והחשוב ביום הזה ובשאר הרגלים שבהם אומרים הזכרת נשמות. מציאות זו נוצרה מאז השנים שלאחר המלחמה, בשל ההכחשה של השלטונות הסובייטיים ומניעה של הנצחת קורבנות השואה. מבחינת יהודים רבים - זו הייתה ההזדמנות היחידה להתייחד עם זכר יקיריהם בדרך יהודית… עד כדי כך שבערים שונות היו יהודים הולכים להגיד "יזכור" ביום כיפור בבית-הקברות היהודי, וכלל לא בבית-הכנסת (ששרץ מלשינים מטעם השלטונות). אמירת יזכור הייתה לרוב רוויית בכי, נמשכה זמן רב ותפסה מקום נכבד, ולאחריה רבים התפזרו, ולהמשך התפילה נשארו בתוך בית-הכנסת מתפללים מעטים יחסית, בעיקר הזקנים.

רוב הצעירים שהגיעו לבית-הכנסת לא הכירו את התפילות, ואת העברית טרם למדו, אך נסחפו באוירה שהייתה מסביב. בעשורים שלאחר מלחמת העולם השנייה נוצר מצב מעניין - דווקא ליל שמחת תורה הפך לחג הנוצץ והמשמעותי מכולם, זה שבו הגיעו אלפי צעירים לבתי-הכנסת בערים הגדולות, כדי לשמוח יחד לילה אחד בשנה, וגם להכיר בני-זוג יהודים. ואילו לתפילות ראש השנה ויום כיפור הגיעו בעיקר הזקנים, שעוד זכרו את התפילות וקיבלו מהשלטונות הסכמה שקטה לקיום מניין תחת עיניהם הפקוחות של סוכני הקג"ב ותוך איום שאם ילמדו את הצעירים דבר מה, עשויים לסגור להם את בית-הכסנת.

כל מי שתכננו אז לעלות ארצה, בין אם הגישו כבר בקשה לאישור עלייה, בין אם טרם עשו זאת אבל תכננו להגיש בקרוב - התחילו להתעניין בכל מה שהיה קשור לישראל וליהדות. התעניינות גדולה מאוד ניעורה לאחר מלחמת ששת הימים, ואף יותר - במהלך מלחמת יום-כיפור.

מלחמת ששת הימים העירה את הגאווה הלאומית של יהודי ברית-המועצות, ואת הרצון להאבק על עלייה לארץ, ואילו מלחמת יום-כיפור עוררה בהם חרדה גדולה לשלום המדינה וייסורי מצפון גדולים על כך שאינם יכולים לתרום למאמץ המלחמתי. אצל רבים מהיהודים הרצון בקשר לישראל וההתענינות במה שקורה בארץ התבטא בהגעה לבית-הכנסת, גם אם רוב הנוכחים נשארו מחוץ לאולם התפילה, וכלל לא התפללו אלא שרו, רקדו, דיברו והחליפו מידע.

חלק מהצעירים האלה עוד זכרו מנהגי חגים מבית הוריהם או סביהם, חלק לא זכרו כמעט כלום, כמו הורי שכבר היו דור שני שנולד אחרי המהפכה והתחנך בחינוך סובייטי נטול כל הקשר דתי. כל מה שהם למדו על יהדות, הם למדו מחברים שהתחילו את הפעילות קצת לפניהם, משליחים מישראל והמערב, מקריאה בחומרים שהודפסו והועברו במחתרת, וגם - בחצר בית-הכנסת. יחד הם גילו מנהגים ומצוות, אימצו חומרות ולעתים גם המציאו אותן בהעדר אפשרות להתייעץ או לראות דוגמא של חיים יהודיים פעילים במגוון צורות.

כך יצא שגדלתי באוירה מאוד יהודית, ציונית ואף עם הזמן גם דתית - שכן אבי חזר בתשובה, כמו רבים מחבריו, בגל שסחף חלק מפעילי העלייה בתקופה זו - אך זכרונות ילדותי מבית-הכנסת שונים מאוד מזכרונות של ילד או ילדה יהודים שהגיעו עם משפחתם לתפילה בימים נוראים. רק אחרי העלייה ארצה, השתלבות בחינוך דתי ובתפילה בימים נוראים בארץ - למדתי להכיר את חלקי התפילה השונים ואת המשמעות שלהם בשביל המתפללים.

וכשמדברים על יהודי ברית-המועצות, אי אפשר לא לחשוב על המשמעות הסמלית של "נעילה" - נעילת השער, שהיא גם נעילת שערי שמיים, אבל גם נעילת השער בפני אדם שרוצה לעלות לארץ אבותיו ולממש את רצונו לחיות כיהודי (ותהיה המשמעות של יהדות בעבורו דת או תרבות לאומית, או שתיהן, לא משנה). ואם כלל יהודי ברית-המועצות, בין אם היו פעילים ומסורבי עליה, בין אם לא, ורק שמרו על הזהות היהודית שלהם בד' אמותיהם, היו מאחורי סורג ובריח, מאחורי מסך הברזל, פי כמה וכמה זה נכון כאשר חושבים על אסירי ציון, שהיו אסורים במחנות עבודה בסיביר, בתי-כלא נידחים או באשפוז פסיכיאטרי כפוי.

במסגרת המחקר שלי על הקשר האמיץ בין יהודי ברית-המועצות לבין חברות וחברים בקיבוץ הדתי, אני משוחחת עם הפעילים משני הצדדים של "מסך הברזל" וקוראת מכתבים וזכרונות. מדהים לראות מתוך המכתבים ש"אסירי ציון" כתבו לקרוביהם וחבריהם בישראל, כיצד הם דאגו לחיילי צה"ל בזמן מלחמת יום כיפור (ומלחמות ישראל בכלל), כיצד הצטערו שאינם יכולים לתרום ולהתגייס, וחלמו על החיים שיהיו אחרי השחרור והעלייה ארצה. וכיצד הם התאמצו לשמור ולו מעט ממנהגי המועדים גם במציאות הקשה של "הגולאגים", בסיביר הקפואה או בערי אוראל הרחוקים, כאשר רובם למדו את המעט שידעו על יהדות, עברית וחגי ישראל תוך כדי המאסר, מחבריהם ש"ישבו" איתם יחד.

אני רוצה לשתף אתכם בכמה מובאות מן המכתבים הללו, שיתנו טעימה קטנה של שמירה על חיים יהודיים בתנאים הכי לא ידידותיים והכי מנוכרים, ומקווה שגם אתם תשאבו מכך כוח והשראה, לפני נעילת השער.

שמעון גריליוס, כותב למשפחתו וליוסקה אחיטוב בעין צורים, ממחנה העבודה, בו הוא נמצא יחד עם יוסף מנדלביץ ומרק דמשיץ שנדונו למאסרים ארוכים מאוד בעקבות חלקם המרכזי במבצע "חתונה" המפורסם. בחורף 1973-74 שמעון כתב מכתב זה בעברית, אותה הוא למד במחנה, במהלך שנות מאסרו:

"לכל החברים הכותבים לנו, ד"ש חמה מאורל הקרה! עתה אצלינו קר: עד ארבעים ושלוש מעלות קור. הקור דופק בדלת הלב. מי יתן לי חום החיים? מחשבותיי עולות ארצה, שבה יש "שמש בשמיים"... יש על מה הרבה להרהר… עברו ימי מלחמה של יום הכיפור. מציאות, טעם מר לה יותר משבשר ודם חושב בעצמו. אני יודע שהירבו לנפול חיילנו. דומה הדבר להחלטתו של חי העולמים להמשיך את הימים הנוראים מפני חטעינו.

בוודאי אני מרבה לדאוג לכם וכאב גדול בליבי מפני קרבנותינו. יוסקה מגיד כי אסור לנו לבכות יותר מדי ועלינו להמשיך לחיות הלאה וכל שכן שיש בשביל מה לחיות. גם אני חושב כך. הבחינה הנוספת נתונה לנו כדי שנטהר ונתחזק.

גם אנו היינו מקבלים את פני חגינו אף-על-פי שזוכרים את קורבנותינו הרבים. זה אחר זה הדלקנו את החנוכיה, יוסף עשה אותה. אבל לא היה רצון לשחק בסביבון…

איני רעב, אך נפשי מרבה לרעוב: אין לי ידיעת התורה ואין לי אפשרות לחיות כהלכה. בדרך רעבתנות אני מרבה ללמוד את לשון הקודש שלנו. פעמים רחוקות אני מתחיל לדבר עברית קלה עם יוסף ועם חברים אחרים…

מכתבי זה יבוא אליכם יחד עם האביב… אולי יבוא עם האביב שלום בין ארצינו לבין מצרים ויחזרו חיילנו ברובם הביתה אי"ה! אמן ואמן!"

בתקופה מאוחרת יותר, כעבור עשור, שמעון גריליוס ויוסף מנדלביץ כבר השתחרר ועלו ארצה, ואסירי ציון חדשים תפסו את מקומם במחנות העבודה הקשים בסיביר והרי אוראל…

כך כותבת מילה וולבובסקי, פעילה ציונית ממוסקבה ואשתו של ארי, מורה לעברית ו"אסיר ציון" ששהה במחנה עבודה בבידוד מאסירים יהודים אחרים. מילה כתבה את מכתבה בעברית צחה לשרה המל בקיבוץ סעד, שפעלה רבות למענם:

"שלום, שרה יקרה!

אני כותבת לך עכשיו ממקום כל-כך רחוק ממך, מקום נורא קר. אני חושבת שלא פחות ממינוס 20 מעלות היום, ורוח קרה וחזקה. ראיתי את ארי, לצערי הוא לא בריא. הוא חולה כבר חודשיים וחצי, ברוחות הוא עדיין חזק. אבל קשה לו מאוד שלא נותנים לו סידור, ולוח שנה.

ביום כיפור החוקר קרא בפניו את כל התיקים בעניינו. כאשר החוקר קרא לו - ארי סתם את אוזניו ולא האזין - מפני שזה היה יום כיפור. בבית הכלא הוא חגג חנוכה והדליק נרות. היה קשה לו להשיג שמן, אבל הצליח לאסוף קצת מהדייסה שנתנו לו לאכול, וכל שמונה ימים השליק נרות.

לארי אין לוח שנה והוא לא ידע שהשנה מעוברת וטעה, וכבר חגג פסח. כל שמונה הימים הוא לא אכל לחם, למרות שזה מזון עיקרי שלו, כי הוא עדיין לא אוכל - ולא עומד לאכול - בשר טרף.

… המצב באמת קשה, אבל ארי חוזר על דברי חז"ל: "בכל מקום תשתדל להיות אדם".

אמן שנזכה תמיד "להיות בני ובנות אדם", להלחם למען עקרונות וערכים שלנו, ונאמין שהשערים לעולם יפתחו מחדש.