לספור את הזמן, לחיות את המשמעות

חנה רוטשטיין, פרשת אמור (תשפ"ה)

במרדף אחר מטרות "אולטימטיביות", אנו שוכחים את הערך שבחוויות היומיומיות. מצד שני, כשהמיקוד כולו בהווה – אנחנו עלולים לאבד את הדרך.

אני מקדישה את דבר התורה הזה לבני האהוב יוסף, באזכרה העשרים ושתיים למותו בטרם עת בגיל 25. יהי רצון שיהיו דברי התורה זכות לעליית נשמתו.

כשהרהרתי בזכרו ובחייו שנקטעו בטרם עת, חשבתי על משמעות הזמן - לא רק כמעבר של ימים, אלא ככלי של משמעות. הזמן שאנחנו סופרים - הוא מה שחשוב באמת.

What is counted is what counts.

ביהדות, הספירה תופסת מקום מרכזי: היום השביעי, שבעה ימי אבל, שלושים, שמונה עשרה וכו'. כל אלו מדגישים שהספירה שלנו איננה בגדר מעשה טכני בלבד – היא ביטוי למשמעות וערך.

פרשת השבוע, אמור, עוסקת באחת הספירות המוכרות והמשמעותיות – ספירת העומר

הספירה מתוארת הן כ-50 יום והן כ-שבעת השבועות.

בפרשה שלנו כתוב:

וספרתם לכם ממחרת השבת, מיום הביאכם את עומר התנופה; שבעה שבתות תמימות תהיינה. עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמשים יום; והקרבתם מנחה חדשה (ויקרא כג, טו-טז).

גם בספר דברים (ראה, טז): נידונה ספירת העומר, ובה נאמר:

"שִׁבְעָה שָׁבֻעוֹת תִּסְפָּר לָךְ... וְעָשִׂיתָ חַג שָׁבֻעוֹת... וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹקיךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ, וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ".

שימו לב: בפרשת אמור – הספירה מובילה להקרבה. בפרשת ראה – הספירה מובילה לחגיגה. הקרבה מול שמחה. נחזור לזה.

שתי שאלות עולות כשקוראים על ספירת העומר:

1. למה פעם אחת כתוב "שבעה שבועות", ופעם אחרת "חמישים יום"? מה ההבדל?

2. אם אנחנו ממתינים למתן תורה – למה לא סופרים לאחור, כמו שעושים בדרך כלל כשמחכים למשהו מרגש?

ביחס לשאלה הראשונה - ההבדל בין שבעה שבועות לחמישים יום:

בתקופת הגאונים, שבין שנת 589 לספירה עד 1038, עלתה שאלה:

האם מי ששכח לספור אחד הימים, רשאי להמשיך לספור את שאר הימים, או שהוא איבד את האפשרות לקיים את מצוות הספירה לאותה שנה?

כמובן, היו שתי דעות בעניין.

בעל "הלכות גדולות" סבר: לא – כי כל הספירה היא שלם אחד, ואם חסר חלק – היא נפסלת.

לעומתו, האי גאון טען: כל יום הוא מצווה בפני עצמה, ואם שכחת יום – תמשיך. היום הבא עדיין נספר וחשוב.

הרב יונתן זקס מסביר: אלו שתי דרכים לראות את הזמן. האם הוא רצף אחד מתמשך בדרך למטרה (חג השבועות)? בעל הלכות גדולות מתמקד בביטוי "שבע שבועות תמימות" ורואה את 50 הימים כישות אחת. או האם כל יום עומד בפני עצמו שזו דעתו של האי גאון? הרב זקס טוען שהתורה לא בחרה: היא אמרה גם "שבעה שבועות" וגם "חמישים יום". כלומר: גם הזמן השלם חשוב, וגם כל יום בנפרד.

בחיים – אנחנו צריכים את שניהם כדי לחיות חיים מושלמים: גם עם כיוון ומטרה כוללת גם עם מודעות למשמעות ולחוויה היומיומית שלנו.

וצרוף השניים הללו - אינו כלל אינו פשוט:

לעיתים, במרדף אחר מטרות "אולטימטיביות", אנו שוכחים את הערך שבחוויות היומיומיות. מצד שני, כשהמיקוד כולו בהווה – אנחנו עלולים לאבד את הדרך. וזה לא דבר קל להשגה: כשאנו מתמקדים במטרות ארוכות טווח, קל להישאב לתוכן ולשכוח לעצור, לנשום, ולחגוג את החיים. מה שהרשים אותי ואת צבי, וגרם לנו לרצות להיות חלק מהקהילה הזו, הוא האיזון יוצא הדופן שאתם מצליחים לשמר בין השניים. ראינו כיצד ההתמסרות לתיקון המציאות ולפתרון בעיות אינה באה על חשבון שמחת החיים – בבר ובת מצווה, שבת חתן וכלה, לידות, סיום תיכון ועוד. זו קהילה עם חזון – אך גם עם לב פתוח לרגעים הקטנים ונחישות העזה להביא טוב לטווח הארוך.

ביחס לשאלה השנייה - למה סופרים מאחת ומעלה ולא מחמישים ומטה:

בדרך כלל אנו סופרים לאחור לאירוע הרצוי - אנו מסמנים את הימים עד שהוא קורה. אבל ספירה לאחור - לא רק שהיא מראה שאנחנו נרגשים לקראת הגעתו של אירוע רצוי; זה גם מעביר מסר שהזמן בין לבין אינו חשוב. אבל במקרה של ספירת העומר, הזמן שבין פסח לשבועות חשוב מאוד.

פרשנים רבים מציעים שהספירה היא כלפי מעלה, מכיוון שבכל יום של ספירת העומר מכיוון שאנו נמצאים במסע רוחני כלפי מעלה. עלינו להתעלות מבפנים כדי להגיע למדרגה רוחנית שבה אנו ראויים לקבל את התורה. אנו סופרים למעלה כדי לאפשר לנו למדוד את התקדמותנו היומיומית לקראת מוכנות רוחנית.

הרב סולובייצ'יק מציע הסבר שונה לגמרי. הוא מציין שלמרות שאנו יודעים כמה ימים לאחר הפסח התרחש מתן תורה, ולכן מתי יחול חג השבועות, לדור יוצאי מצרים לא היה ידע כזה.

לדברי הרב, משה אמר לבני ישראל שהם יקבלו את התורה בהר סיני, אך הוא לא אמר להם מתי זה יקרה. כי הם לא היו בטוחים מתי יחול חג השבועות. עם ישראל לא היה מסוגל לספור כלפי מטה; הם היו צריכים לספור כלפי מעלה, בידיעה שהם מתקרבים, אבל לא לדעת עד כמה. מכיוון שספירת העומר שלנו משקפת את הספירה שהתרחשה לאחר יציאת מצרים, גם אנחנו סופרים למעלה.

רלוונטיות לימינו

חשיבותו של פירוש זה ברורה לנו. אנחנו סופרים את הימים מאז ה-7 באוקטובר בהמתנה להחזרת החטופים ולסיום המלחמה. לצערנו, עלינו לספור כלפי מעלה, מכיוון שגם אנחנו לא בטוחים מתי זה יקרה.

כפי שאמרתי בתחילת דבר תורה, חג השבועות מתואר בשתי דרכים. בפרשת השבוע, אמור, הנושא הוא הקרבה. בפרשת ראה הוא מתואר כחג, ונאמר לנו "בחגך תשמח".

עם ישראל הקריב רבות – את הביכורים, את הבכורים, את בנינו ובנותינו ולצערנו, ייתכן שעוד נדרש להקריב.

הבה נתפלל שנדע למצוא אור גם כשהמטרות שלנו נראות רחוקות כל כך,

הבה נתפלל שעד חג השבועות יסתיים הצורך לספור ונוכל לקיים את מצוות "ושמחת בחגך".