"והיא מתהפכת כחומר חותם" על מעמדם של בעלי מוגבלויות

אשרת שהם, פרשת אמור (תשע"ט)

"והיא מתהפכת כחומר חותם" על מעמדם של בעלי מוגבלויות

מבחינה ערכית, לא רק ניתן, אלא צריך לעשות את המהלך שבו נקבע שאנשים עם מוגבלויות הם חלק אינטגרלי מהחברה. הקהילה תראה בה דבר שגרתי, שאינו מושך תשומת לב מיוחדת. כך נשפיע על מעמדם ההלכתי של אנשים עם מוגבלויות, ונתרום לתיקון החברה והעולם

הפרשה פותחת בצווים הקשורים לכהונה ולכהנים, טומאתם, נשואייהם וכשירותם לשרת בקודש.

האיסור, רשימת המומים מעוררים אי נוחות וקושי של ממש אצלנו הקוראים המודרניים. בעוד אנחנו כחברה מתוקנת עוסקים בשלוב בעלי מומים, בעלי מוגבלויות, מדי שנה אנחנו חוזרים אל הקריאה הלא נוחה של פרשת אמור:

אִישׁ מִזַּרְעֲךָ לְדֹרֹתָם אֲשֶׁר יִהְיֶה בוֹ מוּם לֹא יִקְרַב לְהַקְרִיב לֶחֶם אֱלֹהָיו. כִּי כׇל אִישׁ אֲשֶׁר בּוֹ מוּם לֹא יִקְרָב אִישׁ עִוֵּר אוֹ פִסֵּחַ אוֹ חָרֻם אוֹ שָׂרוּעַ... כׇּל אִישׁ אֲשֶׁר בּוֹ מוּם מִזֶּרַע אַהֲרֹן הַכֹּהֵן לֹא יִגַּשׁ לְהַקְרִיב… וְלֹא יְחַלֵּל אֶת מִקְדָּשַׁי כִּי אֲנִי ה' מְקַדְּשָׁם. (ויקרא כא, טו-כד, בדילוגים)

חזרה ברורה וכמעט חד משמעית על הציווי של הרחקת כל בעל מום מהפולחן. ואם היינו צריכים תוספת לכך הרי שבהמשך הפרשה גם בקרבנות עצמם - נאסרת הקרבת מום. קריאת המדרש והפרשנים, מעוררת עוד יותר אי נוחות. עד כדי כך מגדיל מדרש הגדול ומתאר:

בית הדין הגדול היו יושבים בלשכת הגזית ועיקר מעשיהן התדיר שהן יושבים ודנין את הכהונה ובודקים את הכהנים ביוחסין ובמומין, מי שנמצא פסול ביחוסו לובש שחורים ויתעטף שחורים ויצא מן העזרה, וכל מי שנמצא שלם וכשר לובש לבנים ונמצא משמש עם אחיו הכהנים, כל מי שנמצא כשר ביחוסו ונמצא בו מום יושב בלשכת העצים מתלע עצים למערכה וחולק קדשים עם אנשי בית אב שלו.

טהרנות, אסתטיקה מושלמת, שחור או מתולע ונחבא בלשכה או לבן והדור וראוי.

אף הרש"ר, לפני דורות לא רבים כתב: "הוא דורש את התמסרות האדם השלם והאדם בשלמותו יעלה שם ויפרח... בעל מום לא יוכל לייצג את האדם המצוי בקרבת ה'".

ואוסיף, המקרא אינו מסתפק בצווי אלא מוסיף את הביטוי המסכם "כי אני ה' מקדשם". המעורר אי נחת והתמודדות קשה אל מול האמור.

גם היום, כשאין מקדש ואין כהנים המשרתים בו התפיסה המושלמת מעוררת קושי בתפיסה המוסרית המשתקפת בה.

נדמה שאת התשובה או המענה לאי הנוחות נמצא בסוף הפרשה, כפי שנתעצבה בפרשת הענישה או התיקון לחובל בחברו.

וְאִישׁ כִּי יִתֵּן מוּם בַּעֲמִיתוֹ כַּאֲשֶׁר עָשָׂה כֵּן יֵעָשֶׂה לּוֹ. שֶׁבֶר תַּחַת שֶׁבֶר עַיִן תַּחַת עַיִן שֵׁן תַּחַת שֵׁן כַּאֲשֶׁר יִתֵּן מוּם בָּאָדָם כֵּן יִנָּתֶן בּוֹ… מִשְׁפַּט אֶחָד יִהְיֶה לָכֶם כַּגֵּר כָּאֶזְרָח יִהְיֶה כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם. (ויקרא כד, יז-יח, כא)

מעבר לרפרנס המילולי, ענייני מום, מופיע כאמור בפעם השלישית בפרשה, ויפה ששלוש הפרשיות העוסקות במומים, ומתוכן שתי פרשיות המומים באדם מופיעות באותה פרשה.

דומה שסוגית עין תחת עין היא אחת סוגיות הבסיס של הפער בין הציווי המקראי לבין ההלכה כפי שנתעצבה על ידי חז"ל.

המשניות והגמרא בפרק שמיני במסכת בבא קמא עוסקות בדיני חובל, מי שפגע בחברו וגרם לו נזק גופני. המשנה הראשונה בפרק קובעת את ההלכה המקובלת:

החובל בחבירו - חייב עליו משום חמשה דברים: בנזק, בצער, בריפוי, בשבת, ובושת. בנזק כיצד? סימא את עינו, קטע את ידו, שיבר את רגלו, רואין אותו כאילו הוא עבד נמכר בשוק, ושמין כמה היה יפה וכמה הוא יפה… (משנה בבא קמא, ח ,א).

הגמרא שואלת על המשנה: אמאי "עין תחת עין"? אמר רחמנא, אימא: עין ממש! (פג, ב).

בדברי הגמרא מובאים כמה דרשות של תנאים הדרשה הראשונה אשר מופיעה בגמרא מוזכרת גם במכילתא דר' ישמעאל בצירוף דרשה נוספת:

"עין תחת עין" - ממון. אתה אומר ממון, או אינו אלא עין ממש? היה רבי ישמעאל אומר: הרי הוא אומר "מכה בהמה ישלמנה ומכה אדם יומת" (ויקרא, כד, כא), הקיש הכתוב נזקי אדם לנזקי בהמה ונזקי בהמה לנזקי אדם, מה נזקי בהמה לתשלומין, אף נזקי אדם לתשלומין. רבי יצחק אומר: הרי הוא אומר "אם כופר יושת עליו" (שמות, כא, ל), והרי דברים קל וחומר - מה במקום שענש הכתוב מיתה לא ענש אלא ממון, כאן, שלא ענש מיתה, דין הוא שלא יענש אלא ממון.

וממשיכה הגמרא :

תניא, ר' דוסתאי בן יהודה אומר: "עין תחת עין" - ממון, אתה אומר: ממון, או אינו אלא עין ממש? אמרת? הרי שהיתה עינו של זה גדולה ועינו של זה קטנה, היאך אני קורא ביה עין תחת עין? וכי תימא, כל כי האי שקיל מיניה ממונא, התורה אמרה: "משפט אחד יהיה לכם" (ויקרא כד, כב), משפט השוה לכולכם...רבי שמעון בן יוחי אומר: "עין תחת עין" - ממון, אתה אומר: ממון, או אינו אלא עין ממש? הרי שהיה סומא וסימא, קיטע - וקיטע, חיגר - וחיגר, היאך אני מקיים בזה עין תחת עין? והתורה אמרה: "משפט אחד יהיה לכם", משפט השוה לכולכם! אמרי: ומאי קושיא? דלמא היכא דאפשר - אפשר, היכא דלא אפשר - לא אפשר ופטרינן ליה...

הגמרא מקשה ומבארת את המהלכים השונים שעשו חז"ל בדרכם מהצווי המקראי, עד לפירושם המעשי. עד כי לא ברור כלל כי אכן אי פעם קויים הצווי המקרא.

סוגיה זו, או פרשנות זו היתה כה עקרונית עד כי במגילת תענית מבואר כי יום טוב עשו ביום שהכריעו כך על פני דעת הפשט של הביתוסים:

...שהיו ביתוסין אומרים "עין תחת עין שן תחת שן" (שמות כא, כג) - הפיל אדם שן חברו יפיל את שנו סמא עין חברו יסמא את עינו יהו שוים כאחד. "ופרשו השמלה לפני זקני העיר" (דברים כב יז) - דברים ככתבן. "וירקה בפניו" (דברים כה, ט) - שתהא רוקקת בפניו. אמרו להם חכמים והלא כתוב: "התורה והמצוה אשר כתבתי להורותם" (שמות כד, יב) - התורה אשר כתבתי והמצוה להורותם. וכתיב "ועתה כתבו לכם את השירה הזאת ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם" (דברים לא, יט): "ולמדה את בני ישראל" - זה מקרא; "שימה בפיהם" - אלו הלכות. יום שבטלוהו עשאוהו יום טוב.

הרמב"ם בהלכות חובל ומזיק, המנסה להבהיר את הפער כותב:

אע"פ שדברים אלו נראים מענין תורה שבכתב, כולן מפורשין הן מפי משה מהר סיני. וכולן הלכה למעשה הן בידינו, וכזה ראו אבותינו דנין בבית דינו של יהושע, ובבית דינו של שמואל הרמתי, ובכל בית דין ובית דין שעמדו מימות משה ועד עכשיו.

הסבר מפתיע בדברי הגר"א. בתחילת פרשת משפטים הוא מעיר הערה כללית אגב דין רציעת עבד עברי. בפסוק (שמות כא, ו) נאמר שניתן לרצוע אותו סמוך למזוזה, אך על פי ההלכה (בבלי קידושין כב, א; הלכות עבדים, ג', יב) לא רוצעים ליד המזוזה. על כך מעיר הגר"א:

פשטא דקרא - גם המזוזה כשרה. אבל הלכה עוקרת את המקרא. וכן ברובה של פרשה זו, וכן בכמה פרשיות שבתורה והן מגדולת תורתנו שבע"פ, שהיא הלכה למשה, והיא מתהפכת כחומר חותם… (כ"א, ו).

הגר"א משתמש בביטוי מעניין - ההלכה מתהפכת "כחומר חותם": הכיתוב על חותמת הוא כתב ראי של החתימה שהיא יוצרת, דהיינו הפוך לה. כך הוא גם היחס שבין התורה שבכתב לבין התורה

When there is a rabbinic will there is a rabbinic way

ואפילו באומץ. כחומר חותם.

נחזור לבעלי מומים .

מאחר ואני נשואה לאפרים שהקדיש ספר שלם, בין השאר לבעלי מומים. אצטט:

על פי ההלכה, אנשים עם מוגבלויות מסוימות מנועים לכאורה מלשמש בכמה תפקידים, כגון עליית כהנים לדוכן. מקור הדיון במשנה ובגמרא במסכת מגילה (כד, ב), וכך כותב הרמב"ם (הלכות תפילה ונשיאת כפים, פרק ט"ו ה"ב): " המומין כיצד? כהן שיש מומין בפניו או בידיו או ברגליו כגון שהיו אצבעותיו עקומות או עקושות... לא ישא את כפיו לפי שהעם מסתכלין בו". בעלי המום פסולים מלעלות לדוכן, מחשש שאנשים יסתכלו עליהם במהלך ברכת כהנים, והדבר יסיח את דעתם בשעת הברכה.

הגמרא שם מביאה עדויות על מקומות שבהם בעלי מומים היו עולים לדוכן, ומציינת שהסיבה לכך היא שאותם אנשים היו בגדר של "דש בעירו", כלומר, הם היו מוכרים בעיר שלהם, ולכן המום שלהם לא היה נחשב תופעה יוצאת דופן. כך ממשיך וכותב הרמב"ם: "מי שהיה רירו יורד על זקנו בשעה שהוא מדבר וכן הסומא באחת מעיניו לא ישא את כפיו, ואם היה דש בעירו והכל היו רגילים בזה... מותר לפי שאין מסתכלין בו...".

הרדב"ז מחדד את ההלכה הזו בדיונו על עליית כהן עיוור לדוכן, ומסיק: "דחולי זה נמצא הרבה במדינה זו ואינו דבר של תימא... ראוי להתיר שאין העולם מסתכלין אלא בדבר של תימא הילכך אין כאן בית מיחוש".[1]

דומה שבימינו ראוי להחמיר במידת הכבוד לכל אדם, ולהתיר לאדם בעל מוגבלות גופנית לשמש כשליח ציבור.

מבחינה ערכית, לא רק ניתן, אלא צריך לעשות את המהלך שבו נקבע שאנשים עם מוגבלויות הם חלק אינטגרלי מהחברה. הקהילה תראה בה דבר שגרתי, שאינו מושך תשומת לב מיוחדת. כך נשפיע על מעמדם ההלכתי של אנשים עם מוגבלויות, ונתרום לתיקון החברה והעולם.

ונעשה כחומר חותם בענייני בעלי מומים כשליחי ציבור.

[1] בעל ה"מגן אברהם" על השו"ע (או"ח סימן נ"ג סק"ח) הביא דעות שונות בשאלה זו: "מי שנפלו זרועותיו מותר להיות ש"ץ, שדרך הקב"ה להשתמש בכלים שבורים כדאמר במדרש... אבל בזוהר אמור ע' קע"ג איתא דהא דקב"ה משתמש בכלים שבורים היינו דכא ושפל רוח, אבל מי שיש בו מום הוא פגום... ולכן כהן בעל מום פסול לעבודה, וא"כ גם בש"ץ יש ליזהר". בעל ערוך השולחן (שם, ס"ט) הביא פוסקים נוספים שהתירו לו להיות שליח ציבור (של"ה, אליהו רבה).