לשפוך זהב אל הסדקים
שיתוף
השברים אינם סימן חולשה — הם עדות למסע.
בקצרה
נגעים בבית באופן סימבולי לנגעי החברה הישראלית וריפוים.
שירה הראל, פרשת תזריע מצורע (תשפ"ה)
השברים אינם סימן חולשה — הם עדות למסע.
שבת שלום.
כמה קל לפרק בית.
בפטיש אוויר או מקושים, במנופים ומחפרים, כדור הריסה או בולדוזרים.
אפשר גם במילים רעות, בלשון הרע ושנאת חינם.
אבל השאלה היא – לא איך מפרקים, אלא איך שומרים על הקיים.
הריסת בית אינה רק עניין פיזי. גם התורה מכירה בכך, כפי שנראה בפרשת מצורע:
כִּי תָבֹאוּ אֶל אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם לַאֲחֻזָּה וְנָתַתִּי נֶגַע צָרַעַת בְּבֵית אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם: וּבָא אֲשֶׁר לוֹ הַבַּיִת וְהִגִּיד לַכֹּהֵן לֵאמֹר כְּנֶגַע נִרְאָה לִי בַּבָּיִת... וְצִוָּה הַכֹּהֵן וְחִלְּצוּ אֶת הָאֲבָנִים אֲשֶׁר בָּהֵן הַנָּגַע וְהִשְׁלִיכוּ אֶתְהֶן אֶל מִחוּץ לָעִיר אֶל מָקוֹם טָמֵא...
בני ישראל נכנסים אל הארץ המובטחת, ושם בבתים מתגלה נגע הצרעת.
הכהן מנסה להציל את הבית ככל יכולתו, להוציא את האבנים הנגועות, לחלץ את המקולקל ולהשאיר את מה שניתן לתקן. הכהן אינו ממהר לפסוק ולקבוע שיש להרוס. הוא מצווה קודם לפנות את תכולת הבית, לבחון את הנגע בזהירות, לנסות לטפל בו, ורק כאשר כלו כל הקיצין - לפרק את הבית. יש כאן לימוד עמוק על זהירות בפירוק מבנים, על התבוננות מעמיקה לפני הכרעות גורליות.
א"ר שמואל בר נחמני א"ר יוחנן על שבעה דברים נגעים באין: על לשון הרע, ועל שפיכות דמים, ועל שבועת שוא, ועל גילוי עריות, ועל גסות הרוח, ועל הגזל, ועל צרות העין (בבלי ערכין; דף טז עמוד א)
הנגעים – לא רק פיזיים. הם חברתיים, מוסריים, בין-אישיים.
___________________________
היום ה' באייר - היום עשרים יום לעומר שהם שני שבועות ושישה ימים לעומר.
אמרו: שנים עשר אלף זוגות תלמידים היו לו לרבי עקיבא, מגבת עד אנטיפרס וכולן מתו בפרק אחד, מפני שלא נהגו כבוד זה בזה. והיה העולם שמם,
בימים אלו, ימי ספירת העומר, שבהם אנו זוכרים את מות תלמידי רבי עקיבא "שלא נהגו כבוד זה בזה". המשבר בין התלמידים לא היה על עצם לימוד התורה אלא על דרך ההתנהגות, על האופן שבו מנהלים מחלוקת, על היכולת להכיל דעות שונות.
בתקופה של מחלוקת, וויכוח ואיבוד דרך ארץ - אחרי מות חכמים וצדיקים וגיבורים - מהו התיקון הנדרש?
בקריאה של מסכת אבות, אותה אנחנו לומדים מידי שבת בין פסח לשבועות.
"דרך ארץ קדמה לתורה". במילים פשוטות, התנהגות אנושית וחברתית ראויה היא כהקדמה ללימוד התורה ולקיום מצוותיה.
מאחר שחג השבועות מציין את מתן התורה בהר סיני, טבעי ואפילו הכרחי שנקדים לו דרך ארץ באמצעות לימוד מסכת אבות.
______________________
היום יום ה' באייר, יום הכרזת העצמאות של מדינת ישראל, יום בניין הבית לאומי של העם היהודי.
הבית הלאומי שלנו ידע שברים - סדקים כואבים, שהעמיקו עם השנים. לא רק מאויבים מבחוץ, אלא גם מסכסוכים מבית, מאובדן, מייאוש, ומפחד מפני מה שיבוא. לעיתים, הסדקים נראים גדולים מדי, קשים מדי לתיקון. נראה שהנגע הולך ומתפשט, מאיים לפרק את יסודות הבית. אך הבית איננו רק אבנים, איננו רק גבולות - הוא נשען על רוח, על אנשים, על מי שמאמינים שגם מתוך חורבן, אפשר לקום, לבנות ולהחזיר אור למקום שידע חושך.
אני בת לקיבוץ ראש צורים, שנוסד בגוש עציון לפני 56 שנה על גבי עין צורים החרבה. הגוש כולו נפל בד' אייר תש"ח, והפך לסמל של מסירות, של אובדן, אך גם של תקווה. מתוך השבר הגדול של הגוש, קמה מדינת ישראל.
שם, בגוש עציון שנושב מחדש, בין השוחות הישנות, בין לולי רבדים שבהם עבד אבי ע"ה והגבעות שהיו עדות לקרבות - שם עברה ילדותי. גבורת הלוחמים, סיפור הל"ה, האלון הבודד, זיכרון הנופלים - אלה לא היו רק היסטוריה, אלא חלק מנוף החיים. גם השכנים הערבים מבית לחם ומחרבת זכריה היו שם, חלק מהיום-יום. אבי ע"ה ראה בהם שותפים לאדמה ולהיסטוריה, לא מתוך נאיביות, אלא מתוך הכרה בכך שגם במקום שספג חורבן, אפשר וחובה לשתול זרעים של תקווה.
עם השנים הגיעו אינתיפאדות, הפגנות, רצח, התנתקות, מאבקים ופילוג. לפעמים נדמה שהשברים נעשים עמוקים יותר, שהנגעים בקירות הבית מתפשטים בלי גבול. אך כמו הכהן שבוחן את הצרעת ביסודיות, שמנסה לטהר את הבית לפני שהוא פוסק להרוס - גם לנו יש אחריות לחפש דרך לרפא לפני שנשברים.
אז איך מתקנים את הבית?
יש מנהג יפני עתיק יומין, לתקן כלי חרס שנשברו בעזרת זהב. קוראים לזה קינצוגי (Kintsugi), שמתורגם מילולית ל"חיבור מוזהב". מטרת התיקון היא להדגיש את הסדקים ואת השבר באופן שמסב את תשומת הלב אל הנזק שנגרם לכלי, מתוך האמונה שקבלת הפגם והשבר, דרך הדגשתו ותיקונו המוזהב, תוביל ליופי גדול יותר מאשר זה של כלי שלא נשבר, כי השברים אינם סימן חולשה - הם עדות למסע, לכאב שהפך לכוח, להיסטוריה שנחרטה בלב הכלי אך לא ריסקה אותו.
כך גם הבית שלנו. כך גם העם שלנו.
בימים שבהם הצער גדול, כשהלב כבד משנים של אובדן, מאבק ופילוג, זו בדיוק העת לשוב ולחפש את הזהב. את האנשים, את המעשים הקטנים של חסד, את אלה שמסוגלים לראות את הסדקים לא כעדות לחורבן, אלא כהזדמנות לחיבור מחודש, עמוק יותר.
"מדינת ישראל תיבחן לא בעושר, לא בצבא ולא בטכניקה, אלא בדמותה ובערכיה האנושיים." כך אמר בן גוריון בשנת תשי"א.
נתפלל שנזכה להנהגה שרואה את האדם לפני המאבק, לחברה שמכילה את המורכבות, לממלכתיות שיודעת לשפוך זהב מרפא אל תוך השברים, כדי להפוך אותם למקור הכוח שלנו.
"לֹא עָלֶיךָ הַמְּלָאכָה לִגְמֹר, וְלֹא אַתָּה בֶּן חוֹרִין לִבָּטֵל מִמֶּנָּה."
שבת שלום!