בין הכמוס לפומבי הדורש תיקון

מיכל מושקט-ברקן, פרשת מצורע שבת הגדול

תורת המצורע היא המחשה של תפיסה המעמתת בין העולם הכמוס, המאד פרטי לבין אמות המידה החיצוניות. השינוי באדם חייב לעבור דרך העימות בין הפנים לחוץ

"זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצֹרָע בְּיוֹם טָהֳרָתוֹ: וְהוּבָא אֶל-הַכֹּהֵן וְיָצָא הַכֹּהֵן אֶל-מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְרָאָה הַכֹּהֵן וְהִנֵּה נִרְפָּא נֶגַע-הַצָּרַעַת מִן הַצָּרוּעַ" ויקרא יד, ג

תורת המצורע היא למעשה תורת השבתו של המצורע לאחר שהוצא מחוץ למחנה בחזרה אל המחנה.

בעל התפקיד הראשי בפרשה שלנו והדמות הפעילה הוא הכהן. הוא רואה ומחליט האם הגיע זמן המצורע לחזור. הוא מצווה על לקיחת הקרבן, הוא מוביל את פרטי הפרטים של השחיטה, טבילת הציפור החיה בדם הציפור השחוטה על המים החיים. הוא מזה את הטיפות על המיטהר והוא המלווה את המיטהר לאחר שמונה ימים לבוא להקריב קרבן לפני ה'. במעמד זה הוא מזה שמן על המיטהר וגם נותן שמן ודם על תנוך האוזן, האגודל, הבוהן והראש של המיטהר.

נגע הצרעת הוא נגע הנגלה באזור הלימינאלי - הגבול שבין החוץ לפנים, שבין הגוף לבין העולם. כך גם בקירות הבית ולא באנשים שבתוכו. כחלק מתהליך הריפוי יש להוציא את כל תכולת הבית, ובמקביל האדם הנגוע צריך לצאת אל מחוץ למחנה.

העיסוק בצרעת הנוגעת לגופו של אדם ולביתו (וכן בעוד טומאות הנוגעות למה שיוצא מן הגוף החוצה) יוצר מפגש בין הפנים, העולם המאד אינטימי, לבין החוץ, בו כולם יכולים לראות. גם הקשר בין הצרעת לבין לשון הרע מודגש במשחק המילים - מוציא שם רע - הוצאה של דבר רע מן הפה החוצה.

הריפוי מן הצרעת כאמור מתרחש רק לאחר שהיא נחשפת לעיני הכהן. הכהן למעשה השליח של הציבור ושל אלהים. כדי להכריז על ריפוי עליו לצאת אל מחוץ למחנה למקום בו יושב המצורע. הכהן הוא זה שנושא עימו את אמות המידה הברורות ויכול לקבוע - טמא או טהור.

לכן, הצרעת וההיטהרות ממנה היא תהליך שבו יש תנועה מבפנים החוצה ובחזרה פנימה.

תורת המצורע היא המחשה של תפיסה המעמתת בין העולם הכמוס, המאד פרטי לבין אמות המידה החיצוניות, האובייקטיביות התלויות בתרבות, בנורמות ובערכים המכוננים שלה. השינוי באדם חייב לעבור דרך העימות בין הפנים לחוץ, דרך משא ומתן שסופו מגע וחזרה פנימה, ולכן המפגש בין הכהן לבין המצורע המיטהר מייצר את התהליך.

התורה אינה מספקת פרטים על המשמעות או התחושות של המעורבים. הביצוע המדוקדק של המעשים הטקסיים הוא המטרה, ומעבר לכך אין התורה מוסיפה.

ומה קורה בהפטרה שלנו?

לעומת הטקסיות ופרטי הפרטים של המעשים הפיזיים, ההפטרה שלנו, הפטרת שבת הגדול מספר מלאכי, מציגה פרדיגמה הפוכה. כאן עומדת במרכז המשמעות ולאו דווקא המעשה. הנביא דורש את הכוונה, המחוייבות, הנאמנות והקשר בין האדם וערכיו, בין האדם וזולתו, בין בני ישראל ואלהים.

בהפטרה שלנו הנביא מלאכי מתאר את הרגע המיוחל של הקרבה בין אלהים לבין בני האדם. יראי ה' נפגשים ומדברים זה עם זה ואלהים מקשיב. המפגש בין האנשים ובינם לבין הקב"ה יוצר ברית:

אָז נִדְבְּרוּ יִרְאֵי ה' אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וַיַּקְשֵׁב יְהוָה וַיִּשְׁמָע וַיִּכָּתֵב סֵפֶר זִכָּרוֹן לְפָנָיו לְיִרְאֵי יְהוָה וּלְחֹשְׁבֵי שְׁמוֹ מלאכי ג, טז

השינוי מתרחש דרך המפגש בין בני האדם, ההסכמות שהם מגיעים אליהן והיכולת של ה' להקשיב ולנצור את הרגע בספר ובזיכרון.

ההתחייבות של ה' כלפי עמו היא התחייבות לחמלה -

וְחָמַלְתִּי עֲלֵיהֶם כַּאֲשֶׁר יַחְמֹל אִישׁ עַל בְּנוֹ הָעֹבֵד אֹתוֹ מלאכי ג, יז

הנביא מייחל למפגש בין בני אדם לבין אלהים. מפגש כזה מושתת על שיחהו התחייבות ההדדית.

הפטרת שבת הגדול - היא הפרק האחרון בספר מלאכי, שהיה בעצמו הנביא האחרון.

ר' חיים סולוביצ'יק מבריסק (1853 - 1918) ואחריו גם ישעיהו ליבוביץ מתיחסים שניהם להפטרה שלנו בפריזמה המשווה את רוח הנבואה עם רוח התורה. הדברים מעניינים במיוחד משום שזו הנבואה האחרונה.

ר' חיים מבריסק מבקש שנשים לב לסיום ההפטרה ובה ההבטחה לשובה של הנבואה באחרית הימים - ''הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא לפני בוא יום ה' הגדול והנורא" (מלאכי כג, ג). ר' חיים מבריסק מזכיר לנו שעד אז, עד אחרית הימים, כל מי שיטען שהוא נביא יהיה בבחינת נביא שקר. ובהעדר נביאים ונבואה עד אותו יום ה', קורא לנו ר' חיים מבריסק לחזור ולהתמקד בתורה עצמה, והוא מפנה אותנו דווקא אל הפסוק הקודם: "זכרו תורת משה עבדי אשר צויתי אותו בחורב על כל ישראל חוקים ומשפטים", ואומר: "כי מיום שנפסקה הנבואה מישראל אין לנו שיור רק התורה הזאת לצאת ולבוא על פיה, וכל מה שעלינו לדעת נדע רק ממנה ועל ידה."

כלומר - מרגע שאין לנו נבואה עלינו להתבסס רק על התורה.

ישעיהו ליבוביץ אף מחריף את הטענה - הוא מדבר על הכישלון המתמשך של הנביאים להחזיר למוטב את העם.

אחרי מאות שנים, 48 נביאים ו7 נביאות שהתריעו בפני ישראל וביקשו להשפיע עליהם השפעה רוחנית לתבוע ולעורר את התודעה לעבודת ה', מסתבר שזו לא הדרך ולכן מלאכי חוזר אל תורת משה עבדי. מה שלא הצליחו הנביאים ולא ההתגלות במעמד הר סיני הצליחו החוקים והמצוות של התורה. אורח החיים בעבודת ה' הוא האמצעי היחיד לחנך את האדם לעבודה זו ולאו דווקא פעולת הנביאים בהטפה ובהסברה. (יהדות, עם יהודי ומדינת ישראל)

אכן מדובר בשתי תפיסות מנוגדות: התורה, וזה בולט במיוחד בפרשה שלנו מציבה אמות מידה ברורות והוראות לפרטי הפרטים של הטקס: טמא-טהור, שתי ציפורים, התנוך הימני וכו'... תפקיד הכהן להדריך את הביצוע ללוות מקרוב, להוציא המצורע ולהכניס אותו בחזרה. לעומת ההנחיה לאורחות חיים ולביצוע של פרטי פרטים של טקסים ורוטינות, הנבואה קוראת להתבוננות עצמית, לתשובה, לחזרה אל הברית. הנביא הוא הזועק בקול רם וקורא לנו להתעורר.

בקריאה ראשונה ושניה של פרשת מצורע אני מוצאת את עצמי נמנעת מהפרטים, נבוכה מהחשיפה והעיסוק בהפרשות, נבוכה מתפקיד הכהן ומהרעיון של הוצאה מחוץ למחנה. כמי שחיה בשיח סוביקטיבי בעולם של יחסיות אני מתקשה לחשוב על העור החשוף למבטו של הכהן ועל תהליך הריפוי כתהליך שכולו פיזי ודתי.

לעומת זאת, דברי הנביא נוקבים ומרוממים כאחד. מעוררי השראה! הם מעניקים משמעות להתנהגות האנושית ומציעים תקווה ויעד. ולכן עולה השאלה למה הנבואה לא שינתה את בני האדם?

אנחנו נמצאים על סיפו של חג הפסח. לעומת הדיכוטומיה בין הטקסיות של פרשת מצורע לבין רוח הנבואה שבהפטרה, חג הפסח דווקא מחבר את העשייה הטקסית עם עולם המשמעות. הלכות הסדר והטקס המפורט מתחברים באופן הדוק לסיפור יציאת מצרים ולמשמעותו.

השפת אמת (שחיבר רבי יהודה אריה ליב אלתר מגור, 1847-1905) מדבר על החיבור המתרחש בפסח בין המצוות שאנחנו עושים לבין הכוונות שלנו. הרבי מגור שם את הדגש על המרכיב המחבר ביניהן:

לחם עוני שעונין עליו דברים הרבה. דמצוה לספר ביציאת מצרים. והוא מתקן הפה והלשון וכל מצוה בכל אבר, המתעסק בה נותנת כה וחיות לאותו אבר, זה שנאמר, המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח פירוש: שצריך להיות נתפעל שעל ידי הסיפור נעשה פיו כמעין המתגבר להרבות בסיפור. זה שנאמר, שעונין עליו דברים הרבה. (שפת אמת, תרס"ג, ספר ויקרא לפסח).

במצווה זו אין כהן ולא נביא המלווים אותנו. עלינו מוטלת אחריות הביצוע ומתן המשמעות. השיחה בפסח סביב מצוות החג וסיפור יציאת מצרים מחייבת אותנו לשאול את עצמנו וגם לענות על השאלה - למה אנחנו מקיימים את ליל הסדר ופרטי דקדוקיו. אנחנו נתבעים לאקטיביות במתן המשמעות לאורח חיינו.

אנחנו ממשיכים לקרוא וללמוד על הצרעת גם כשאין צרעת. אבל הנגעים בחיינו הפרטיים והציבוריים עודם נמצאים. גם המסורת שלנו אינה נקייה מהם. המפגש הכל כך קרוב בין הכהן לבין המצורע, בין הפנים לחוץ יכול לשמש כהדרכה לעבודה עם פרטי הפרטים של המסורת שלנו ולמפגש קרוב עם הנגעים שבה ובנו.

מצרים בזיכרון הקולקטיבי היא דוגמא למקום נגוע, החסידים קרבו אותה אל ליבנו ומציעים לנו לחפש את מצרים שבתוכנו כדי לצאת ממנה. ליל הסדר מציג דגם שבו אנחנו מפנימים את הקולות של הכהן והנביא, וגם את דרכם להתבונן במציאות. קיום פרטי החג בגופנו עם משפחותינו מזמין אותנו להטענתם במשמעות באמצעות הסיפור שנספר ביציאת מצרים. "אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו" יחד עם ילדינו נחפש את הדרך להוציא את עצמנו ממצרים.

שנאמר: "והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם".