דברים לרגל 15 שנה לפטירת הרב עמיטל זצ"ל
שיתוף
אין לי דרך לדעת אם היה מסכים עם הדרכים שאני בחרתי בהן, אבל ברור לי שהיה מסכים עם העיקרון: שדווקא מי שמרגיש את הדילמה לעומקה – הוא זה שצריך להוביל את המעשה, מתוך כנות, נאמנות ויראת שמים.
בקצרה
מבט על תורתו ודרכו של הרב עמיטל מתוך סיפורים אישיים , נוגע לערכים ליברליים למוסר לחשיבה ולעולם דתי עמוק .
רותי אמרו, יום הזכרון לרב עמיטל (תשפ"ה)
דברים לרגל 15 שנה לפטירת הרב עמיטל זצ"ל
אין לי דרך לדעת אם היה מסכים עם הדרכים שאני בחרתי בהן, אבל ברור לי שהיה מסכים עם העיקרון: שדווקא מי שמרגיש את הדילמה לעומקה – הוא זה שצריך להוביל את המעשה, מתוך כנות, נאמנות ויראת שמים.
מים עמוקים עצה בלב-איש ואיש תבונה ידלנה׃ (משלי כ ה׳)
לא זכיתי להיות מתלמידיו של הרב עמיטל במובן הקלאסי – ואולי בגלל זה, קשה לי לדעת בדיוק מתי הבנתי עד כמה הרב השפיע על העולם הדתי והאמוני שלי.
על הפסוק במשלי המלבי״ם אומר:
והנה מחשבות רבות שוטפות כזרם מים על פני הלב… כדולה מים ממקום עמוק שמקשר חבל בחבל עד יוריד כדו אל המעין, וכן יקשור היקש בהיקש עד יוציא האמת בכח הבינה. (מלבי״ם, משלי כ ה׳)
אספר לכם על מקומות שבהם פגשתי את הרב כ״מקשרת חבל בחבל עד יוריד כדו אל המעין״ עם ציטוטים מדבריו שממלאים עדיין את המעין.
מפגש ראשון. אחריות ומורכבות.
והנה אני תלמידת י״א, בבי״ס פלך בירושלים, מנסה למצוא מנוחה בין סביבה ליברלית-אקדמאית שהזדהיתי איתה פוליטית ומחשבתית, לבין סביבה ימנית-לאומנית שהזדהיתי איתה דתית ולא מחשבתית או פוליטית. לא הצלחתי להבין איך העולם היהודי ליברלי שהכרתי מוותר על הנהגה תורנית ומחויבות הלכתית מעשית, אך גם לא הזדהיתי עם אלו שיצאו להפגין נגד הסכמי שלום מבלי לתת משקל מספק לזכויות-יסוד של עם נכר היושב בתוכנו.
אני לא זוכרת איך ומתי שמעתי על תנועת מימד או מתי התחלתי לשמוע את קולו של הרב עמיטל, אבל קרה שמצאתי רב שהכיל את זה ואת זה. הנהגה רוחנית דתית-אמונית עם מצפן מוסרי שמכיל זכויות אדם, מורכבות, פתיחות, ספיקות ובעיקר הרבה צדדים לכאן ולכאן.
שלשה ערכים מרכזיים מנחים את השקפתי: ישראל, תורה ויהדות, וארץ ישראל. הצגת יישוב ארץ ישראל כערך עליון היא בעיני טעות חמורה שאינה מבטאת את רוח תורת ישראל. עלינו להבטיח שלום בר קיימא ולהשיג ערבויות לביטחונה של מדינת ישראל. [1]
דְּרָכֶ֥יהָ דַרְכֵי־נֹ֑עַם וְֽכל־נְתִ֖יבוֹתֶ֣יהָ שָׁלֽוֹם (משלי ג, יז); ייעודו האוניברסלי של עם ישראל להיות אור לגויים, להפיץ את דבר ה׳ בין העמים ולהורותם דרכי ה ואורחותיו; ועניין נוסף והוא העיקרון הגדול של קידוש ה׳ ומניעת חילול ה׳.[2]
עמדתי בתחנה המרכזית לנסות לשכנע שגם הציבור החרדי צריך להתגייס. הסברתי לחברים שאפשר להיפרד משטחים בלי לבגוד בציונות או ביהדות. עשיתי למורים ולהנהלה בפלך מצפון שמתפללים רק שחרית ולא מנחה.
בימים ההם, אולי הדבר החשוב ביותר היה עצם ההיתר לחשיבה מורכבת שאין לה תשובות, (וגם לא עוברת את אחוז החסימה…):
״יש להילחם נגד השטחיות ולהבין שהמציאות מורכבת.״
״אין לנו שום כלים לדעת את האמת הצרופה… בשביל מה אנחנו צריכים את האמת הצרופה?״[3]
מפגש שני. אמונה.
תפילת יום כיפור. אני בת 19. כנראה היה אופנתי אז להגיע להתפלל בישיבה – וכך עשיתי – וחוויתי תפילה מרוממת ומקרבת שקשה לתאר במילים - אבל לא צריך לתאר - כי אתם יודעים, הייתם שם גם. עד היום זיכרון התפילה הוא עוגן של אמונה וקירבה לקב״ה.
"וְטַהֵר לִבֵּנוּ לְעָבְדְךָ בֶּאֱמֶת"
הרב עמיטל, שכבר אז חלש קולו והיה קשה לשמוע אותו, הוביל קהילת קודש אל מול כסא מלכות. איתו עמדנו בקרבת הקב״ה, התפללנו, שרנו ,התרוממנו ובכינו.
״בתפילה אדם זוכה לקרבה כזו לקב״ה עד כדי כך שמרגיש שהקב״ה כביכול מתפלל איתו. ״לך אמר לבי בקשו פני את פניך ה׳ אבקש״ … ליבי שליח של הקב״ה ואני אומר בקשו פני. איזו תחושת קרבה זו לקב״ה."[4]
אלא שכפי שהרב עצמו הבהיר, החוויה הדתית אינה יכולה לעמוד בפני עצמה…
״החוויה הדתית אינה יכולה לעמוד בפני עצמה. חשיבותה ומשמעותה היא כאשר מלווה ביסודות המרכזיים בעבודת ה׳, ואז היא מעמיקה אותה ומגבירה את ההזדהות עמה.״[5]
מהם היסודות הללו? מהם העוגנים לאמונה? קודם כל האמונה בעצמה.
״מי שיבקש תוכיח לי שהקב״ה קיים אני אומר מראש שאין שום הוכחה ואף על פי כן יש לי הרגשה ודאית״[6]
זו טענה מעגלית – אבל היא מתקבלת כי הדובר מאמין בכנות כזו, שהוודאות שלו נעשתה עוגן גם בשבילי.
ועוגן לאמונה - לימוד תורה.
״המוח, הקול האינטלקטואלי, הוא האיבר החשוב ביותר של האדם. וכי נוכל להסתפק בעבודת ה׳ רק בידיים, באיברים… ורק המוח יוותר לבדו, כשאינו משמש לעבודתו יתברך? … אדם הלומד תורה ,לוקח, עמו את הקב״ה ויוצר אתן קשר… המציאות ההיסטורית מוכיחה כי בלי עיסוק אינטנסיבי בתורה לא נותר דבר.״[7]
מפגש שלישי. נאמנות וכנות.
30 שנה זכיתי לחיות בין תלמידי ורבני ישיבת הר עציון באלון שבות. מקומן של נשות הכולל היה סבוך. היינו עסוקות בבניית משפחה אבל גם בקריירות - רפואה, הייטק, אקדמיה. התורה ששאבנו מהישיבה כיוונה לעומק דתי ומי שבחרה להתעסק בלימוד תורה זכתה לסינתזה. ואני, שעבדתי במשרה מלאה בהייטק, מצאתי את עצמי בין העולמות. בית הכנסת, שמילא מקום חשוב אצל בעלי בתים, היה בשבילי מקום מתסכל עם מחיצה מסחררת. אז יצרנו מענה חלקי בחבורות נשים שעסקו בתפילה, לימוד, קריאת מגילה ודף יומי.
כשעלו שאלות הלכתיות לא שאלנו את הרב עמיטל - שלחנו לרב ליכטנשטיין. זה קצת בלבל אותי - הרי הרב עמיטל הוא הוא שלימד מורכבות וכנות ואת חשיבותה של תפילה ולימוד תורה בעבודת ה׳.
עצם האפשרות לשאול והאומץ לשאול - עושות את עבודת ה׳ למשמעותית יותר וקיומית יותר[8]
נשים היום צריכות גם ללמוד. אי אפשר לגדל אנשים כמו שפעם היה, עמי ארצות אבל עם יראת שמים. היום זה לא הולך.[9]
אבל עם השנים הבנתי שהיכולת של הרב להיות כל כך פתוח מחשבתית התבססה על נאמנות לדרך קיימת ועל שמרנות מעשית.
אני, כפי שאתם מכירים אותי, שייך לשמרנים; אני רואה חשיבות חינוכית ממדרגה ראשונה ברגילות. רגילות והרגלים מעניקים יציבות ובטחון… רק מתוך תסיסה רוחנית… אדם זוכה מידי פעם להעלות פנים חדשות באותן מצוות, באותם מעשים.[10]
לפעמים אנחנו נתקלים בהלכות, מצוות או סיפורים בתנ״ך שאינם מתיישבים עם הרגישות המוסרית שלנו… תלמדו ותחפשו עד שתגיעו להבנה שמתרצת את הסתירה… ואם לא – אפשי, ומה אעשה? אבי שבשמים גזר עלי[11]
וזו לא תובנה פשוטה, ולא גישה מובנת מאליה. יש שיאמרו שהמילים עצמן יוצרות מציאות, ושפתיחות מחשבתית עלולה להוביל לדלדול המעשה, ובהמשך גם לטשטוש הליבה. אחרים יראו בכך הימנעות – כי קל לדבר, אבל מי שלא מלווה את הדיבור במעשה, חומק מאחריות.
אבל שתי הקצוות הללו מפספסות את העוצמה שבשיטה. הרב עמיטל, כשהאמין שיש לפעול, לא היסס לעשות זאת – גם כשנדרש לעמוד מול חברה שלמה.
אין לי דרך לדעת אם היה מסכים עם הדרכים שאני בחרתי בהן, אבל ברור לי שהיה מסכים עם העיקרון: שדווקא מי שמרגיש את הדילמה לעומקה – הוא זה שצריך להוביל את המעשה, מתוך כנות, נאמנות ויראת שמים.
״הקב״ה ברא את האדם עם מצפון… ועל יסוד המוסר הטבעי צריכים להסתכל מה התורה מוסיפה״[12]
״יקר קורטוב אחד של כנות ושל אמת מכל דבר אחר״[13]
״אין לי שום פטנט. אין לי שום תשובה. כל החיים יש בעיות וצריך ללמוד לחיות עם בעיות… נכון, וְיֹוסִ֥יף דַּ֖עַת יֹוסִ֥יף מַכְאֹֽוב (קהלת א י״ח), אבל כמו שמובא בשם הרבי מקוצק - ״ואף על פי כן כדאי לו לאדם להוסיף מכאוב, ובלבד שיוסיף דעת״. זו אמונה - גם כשאין לאדם תשובה, הוא ממשיך לעבוד את ה׳״[14]
זכיתי ל”זרם מים על פני הלב”, והיום, יותר מתמיד, נותרו מבטו המאוזן, ענוותנותו ותבונתו – כמעיין של אמונה ונחמה.
רותי אמרו, ירושלים
מקורות
[1] ״דבר״ 11.9.88 (מתוך ״קול יהודה״ עמ׳ 10)
[2] יום עיון על יהדות ודמוקרטיה במשרד החינוך. תשמ״ו (1986) (מתוך לעןלם יהא אדם עמ׳ 171)
[3] שיחה שבועית לבני חו״ל. תשס״ב (2002) מתוך לעולם יהא אדם עמ׳ 114
[4] שיחה לפני סליחות, אלול תשס״ט (2009) מתוך לעולם יהא אדם עמ׳ 75
[5] ״חוויה דתית״ והארץ נתן לבני אדם (תשס״ה), 65
[6] שיחה שבועית לבני חו״ל. תשס״ב (2002) מתוך לעולם יהא אדם עמ׳ 110
[7] והארץ נתן לבני אדם (תשס”ה) עמ׳ 44-46
[8] מתוך “וזאת ליהודה”
[9] מפגש בוגרים לרגל ארבעים שנה לישיבה. אדר תשס״ח (2008) מתוך לעולם יהא אדם עמ׳ 193
[10] מתוך לעולם יהא אדם עמ׳ 93
[11] שיעור על דרכו החינוכית. תשס״ג (2003) מתוך לעולם יהא אדם עמ׳ 32
[12] שיחה לשנה א׳, תשס״ב (2002) מתוך לעולם יהא אדם עמ׳ 30
[13] שיחה בפתיחה זמן אלול, תשנ״ו (1996), מתוך לעולם יהיה אדם עמ 71
[14] שיחה לשיעור א,. תשס״ה מתוך לעולם יהיה אדם עמ׳ 111