בין שתי מלכויות

שייקה אל-עמי, פרשת ויחי (תשע"ח)

חזון ברור ומוצק, דבקות פנימית עמוקה וישרה שברכת אלוהים בצידה, ובדידות גדולה מאפיינים את מנהיגותו של יוסף. חיבור עמוק לחיים, יכולת מפגש עם הזולת מעורבות ואחריות ומלכות עתידית שתצמח בכוח אילו מאפיינים את מנהיגותו של יהודה.

ספר בראשית מספר לנו סיפור של מאבק ובירור מתמיד. ברובו הסיפור עוסק בבירור של פנים וחוץ - המאבק על הבכורה בין האחים הוא גם מאבק על הבחירה... על מי יוטל התפקיד להוות מסד להקמת ממלכת כוהנים וגוי קדוש...?

מפרשת ויישב ואילך, הדרמה עוברת אל דגמים שונים של בכירות ומנהיגות בתוך המשפחה. אנו לומדים על יוסף ויהודה, כשתי דמויות המהוות דגמים שונים של מנהיגות ומלכות. יוסף – הבן החכם והאהוב, בעל החזונות והחלומות, יוסף שיודע מיהו ומה מקומו, ומכוחה של ידיעה זו צומחת מנהיגותו" הנה השמש והירח ואחד עשר הכוכבים משתחווים לי". יוסף אשר בהמשך נלמד על "איש אשר רוח אלוהים בו" כדברי פרעה, ושעליו נאמר "וכל אשר הוא עושה ה' מצליח בידו... אך לבכירות שכזו גם מחיר אישי כבד, ויוסף עומד מול חבורת האחים ומעומת עימם כול חייו בשל חלומו וחזונו.

ולעומתו יהודה – שילוב של מנהיגות טבעית ויצר גדול, תכונות אותן הוא מצליח להוריש היטב לצאצאיו – עבור לגדול מכולם דוד המלך... מנהיגות המתבססת על היותו חלק אינטגרלי מחבורת האחים, אך בעל עמדת מנהיגות מובהקת שאליה נשמעים האחים "מה בצע כי נהרוג את אחינו, וכיסינו את דמו, לכו ונמכרנו לישמעאלים וידנו אל תהי בו, כי אחינו ובשרנו הוא, ישמעו אחיו".

"לכול איש יש שם שנתן לו אלוהים.." למדה אותנו כל כך יפה המשוררת זלדה. ובהתאמה ניתן דומני גם לומר כי לכול גיבור מקראי יש את הפסוק המעצב והמכונן שלו. ולשני גיבורי פרשתנו פסוקים מכוננים זוהרים. "את אחי אנוכי מבקש" אומר יוסף לאיש המוצא אותו תועה בשדה. "צדקה ממני" אומר יהודה לתמר ולקהל שמסביבו… ואפשר גם להוסיף כמובן את "אנוכי אערבנו, מידי תבקשנו…" כשמצליח יהודה לשכנע את יעקב להוריד עימו את בנימין. אהבתו של יעקב והחלום/חזון של יוסף הם מקור עוצמתו, אך גם מקור בדידותו… והסיפור המקראי בהקשר זה הוא צלול וברור. "את אחי אנוכי מבקש…" יוסף מחפש את אחיו, אך נותר בודד מהם כול חייו, למעט רגע אחד של בכי משחרר בעת ההתוודעות המחודשת בפרשת וייגש... ואפילו באחרית ימיו צריך יוסף להשביע את אחיו "פקוד יפקוד אלוהים אתכם, והעליתם את עצמותי מזה איתכם...". "צדקה ממני" אומר יהודה ומזעזע את קירות בית המדרש ורוח הקודש… איש חזק שיודע לסגת מפני אמיתת הזולת, ומוסיף וצומח בכוח נסיגה זו. "אנוכי אערבנו מידי תבקשנו" הוא מקור מנהיגותו של יהודה, וכשהמעורבות היא אמיתית וטבעית, גם הערבות היא כזו, והיא נשמעת ומתקבלת…

אפשר לומר שיש יש כאן גם שני טיפוסים רוחניים שונים. ליוסף אלוהים מתגלה באמצעות החלום והחזון. ליהודה מתגלה אלוהים באמצעות המפגש עם הוויית החיים… ומלכויות נאבקות זו בזו. "כי הנה המלכים נועדו עברו יחדיו – זה יהודה ויוסף… זה נתמלא עברה על זה וזה נתמלא עברה על זה" מלמדנו מדרש רבה. חזון ברור ומוצק, דבקות פנימית עמוקה וישרה שברכת אלוהים בצידה, ובדידות גדולה מאפיינים את מנהיגותו של יוסף. חיבור עמוק לחיים, יכולת מפגש עם הזולת מעורבות ואחריות ומלכות עתידית שתצמח בכוח אילו מאפיינים את מנהיגותו של יהודה.

בעל השפת אמת מרחיב מאד את דיבורו על כך. הוא מדבר על שני טיפוסים רוחניים שונים "כי בחינת יוסף היה להיות קדוש ונבדל בלתי לה' לבדו כ"ש נזיר אחיו, ובחינת יהודה היה להביא הקדושה גם בענייני עוה"ז כמ"ש ואל עמו תביאנו...", והוא קושר זאת גם למאבק החסידי הגדול בין חסידי הקוצקר לחסידי תלמידו שמרד בו – ר' מרדכי ליינר בעל מי השילוח "ושמעתי כי בזה היו מחולקין גם רבותינו, כי מהם רצו שיהיה מעט חסידים ויהיו קדושי עליונים, ומהם שרצו להיות מתפשט החסידות בין רוב עם…"

אך המדובר גם בשני איפיונים המצויים בנשמתו של כול אדם "ויגש אליו יהודה – בלשון הודאה והוא כול ישראל… שיודעין שהכול ממנו יתברך, ויוסף הוא הנקודה הפנימית שיש מהשי"ת…" החלק "היוספי" שבנפשנו המחובר לנקודה הפנימית השלימה והמוצקה, הניצבת כמו יוסף מעל כול מרכיבי הנפש האחרים... החלק היהודאי בנפשנו המפנה מקום לניצוצות האלוהיים המצויים בזולת, בהתגלות המציאות ובמחוזות החיים והיצירה…

אני מרשה לעצמי לחבר לכך אולי גם את מחלוקת בית הלל ובית שמאי בנוגע לאופן הדלקת נרות חנוכה שזה עתה חגגנו. "מוסיף ופוחת" או מוסיף והולך"... ואולי יש כאן מחלוקת על אופן המבט ועל החוויה הרוחנית הבסיסית. "מוסיף ופוחת" – יש אמת רוחנית שלימה וברורה, ואדם נבחן במרחקו ממנה ובמבטו אליה… זוהי תמצית החוויה הדתית. "מוסיף והולך" – הווית החיים היא הוויה של גילוי. האור האלוהי ממהותו שהוא הולך ומתגלה… וכך צריך אדם להסתכל על המציאות.

משחר נעוריה של הציונות הדתית מתרוצצות בה שתי נשמות אילו... ולכול דרך גם המחיר אותה עליה לשלם. ההולכים בדרכו של יוסף ידגישו את הדבקות בחזון השלם והייחודי, שאליו ישתחוו בהגיע העת כול האחים - חזון ארץ ישראל, לעם ישראל על פי תורת ישראל. הם ינועו בין תחושת צידקת דרך ועוצמה פנימית שבצידן גם הצלחות לא מועטות בעיצובה של המציאות הפוליטית והחברתית. אך שוב ושוב יאלצו להתמודד עם דחיית האחים ולעיתים קרובות גם עם שנאתם... הם ידברו באמונה גדולה על "עם ישראל" ועל השליחות הגדולה, ויבקשו בדרכם להוסיף אורה וקדושה בכול אתר, אך לא פעם המבט יחלוף מהר מדי מעל עם ישראל הקונקרטי אל זה האידיאלי… ועם ישראל הקונקרטי ברובו לא יבין את שפתם היוספית הנבדלת, לא כשהיא עוסקת בקבר יוסף, לא כשהיא עוסקת בשירת נשים או כשהיא זועקת על "שגעו לנו את הבנות…" ולא כשהיא מדברת על הקהילה הלהטבית. ועם ישראל הקונקרטי ירחק מהם על חלומותיהם ועל דבריהם... את אחיהם יבקשו ההולכים בדרכו של יוסף כול חייהם וכמעט ולא ימצאו…

ההולכים בדרכו של יהודה יבקשו את החיבור העמוק לחיים, את הערבות והמעורבות בעם ישראל באשר הוא וכפי שהוא, את המפגש עם האחר, ואת האחריות הגדולה הצומחת בכוח כול אילו. הם יבקשו להיות מעורבים בכול רמ"ח ושס"ה בהוויה הישראלית כפי שהיא, ויצטרכו להיות מוכנים לשלם את המחיר הרוחני והחינוכי של היצר והיצירתיות, ושל המעורבות והאחריות. הם יבקשו להשפיע על ההוויה הישראלית אך יהיו נכונים להיות מושפעים ממנה… ויאמרו "צדקו ממני" במפגשם עם אמיתות חברתיות ורוחניות אחרות. התגלות והתעצמות הקול הרוחני הנשי הוא פשט של "צדקה ממני" ושל התגלות ניצוצות אלוהיים שהגיעה זמן התגלותם… ומכוח מעורבותם בגובה העיניים, גם ערבותם החברתית תתקבל, וגם מנהיגותם בעיצוב סדר יום יהודי-ישראלי…

"הקצים בחלומות יטבעו בתהום, והחולמים בהקיץ יטבעו בשמיים" כתב יפה ארי אלון בספרו "עלמא די". סיפור אחד, שתי דמויות, שני טיפוסים רוחניים, שני מרכיבים בנפשו של כל אחד. שני אפיונים מרכזיים בדרכה של הציונות הדתית... ויעקב עצמו הוא זה שיפסוק בסוף חייו "יהודה אתה יודוך אחיך.. ישתחוו לך בני אביך… לא יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו, עד כי יבוא שלה ולו יקהת עמים".