יעקב בצאתו לחרן: פער בין הבטחה למציאות

חנן מזא"ה, פרשת ויצא (תשפ"ד)

גם הדבר הזה הוא חלק מן המסורת המשפחתית שיעקב נושא איתו. משפחה שמצליחה להחזיק את ההבטחה האלוהית ואת השאיפה והחזון, אבל גם הבנה שלצדיקים אין הבטחה בעולם הזה. אולי הדבר הזה הוא המאפשר לו לקום בבוקר המחרת, ולדאוג שיהיה לו לחם לאכול ובגד ללבוש.

לדבר התורה הזה נרשמתי אי אז לפני סוכות, לפני התהפוכות שהתרגשו עלינו. אני מוצא בתקופה הזו, כמו הרבה דברים, שגם טעמם של סיפורי בראשית השתנה קצת.

השבת, מחשבותיי נמשכו אל המצב התודעתי של יעקב בצאתו מבאר שבע, בדרך חרנה. יעקב עוזב את ביתו ומשפחתו, למיטב ידיעתנו בפעם הראשונה. לבד. בדרך אל הארץ שממנה באו אבותיו. במנוסה מפני אחיו המבקש להרוג אותו. המדרש בבראשית רבה למשל, הרגיש גם הוא בדבר הזה והכניס לפיו את 'שיר למעלות אשא עיני אל ההרים'. יעקב נושא איתו מטען משפחתי: בן למשפחת מהגרים, דור שלישי לזרות בארץ. אני מדמיין איך יושבים אצלו הסיפורים שסיפרו לו הוריו או שהבין בין השורות גם בלי שהיה צורך לספר לו: על רעב, נדודים, על סבתא ואמא שאולצו להתחזות לאחיות בשל הפחד של סבא ואבא שיהרגו אותם. הוא מרגיש, אולי בפעם הראשונה, באופן מוחשי, חלק מן התחושות שספג מן הדור הקודם, אבל מעולם לא הרגיש על בשרו את עוצמתם: סכנה, איום, בדידות, שבר.

אנחנו שמים לב לניגוד החריף בין הברכה שקיבל רק לפני כמה פסוקים מאביו: "וְיִתֶּן לְךָ הָאֱלֹהִים מִטַּל הַשָּׁמַיִם וּמִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ וְרֹב דָּגָן וְתִירֹשׁ: יַעַבְדוּךָ עַמִּים וְיִשְׁתַּחֲווּ לְךָ לְאֻמִּים הֱוֵה גְבִיר לְאַחֶיךָ וְיִשְׁתַּחֲווּ לְךָ בְּנֵי אִמֶּךָ...' (בראשית כז, כח-כט), ובין מצבו כאשר הוא מקושש אבנים להניח עליהם את הראש, מתכונן ללילה טרוף במקום לא מוכר שפגע בו במקרה בדרך.

פרשנים העירו על מתח דומה בין החלום שחולם יעקב ובין הנדר שהוא נודר בבוקר. בחלום מבטיח לו הקב"ה:

וְהִנֵּה ה' נִצָּב עָלָיו וַיֹּאמַר אֲנִי ה' אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ וֵאלֹהֵי יִצְחָק הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֶךָ: וְהָיָה זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ וּפָרַצְתָּ יָמָּה וָקֵדְמָה וְצָפֹנָה וָנֶגְבָּה וְנִבְרֲכוּ בְךָ כָּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה וּבְזַרְעֶךָ: זו הבטחה כללית, המזכירה את ההבטחה לאברהם וליצחק בנוגע לירושת הארץ, אבל יש גם הבטחה אישית: וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ וַהֲשִׁבֹתִיךָ אֶל הָאֲדָמָה הַזֹּאת כִּי לֹא אֶעֱזָבְךָ עַד אֲשֶׁר אִם עָשִׂיתִי אֵת אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי לָךְ: בראשית כח, יג-טו

בניגוד לכך נודר יעקב בבוקר (כ-כא):

וַיִּדַּר יַעֲקֹב נֶדֶר לֵאמֹר אִם יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמָּדִי וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ וְנָתַן לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ: וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם אֶל בֵּית אָבִי וְהָיָה ה' לִי לֵאלֹהִים וְהָאֶבֶן הַזֹּאת אֲשֶׁר שַׂמְתִּי מַצֵּבָה יִהְיֶה בֵּית אֱלֹהִים וְכֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן לִי עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ:
איך צריך להבין את הנדר הזה ביחס להבטחה שקיבל בחלום? הרי אלוהים הרגע הבטיח לו: וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ וַהֲשִׁבֹתִיךָ אֶל הָאֲדָמָה הַזֹּאת, מה זאת אומרת "אִם יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמָּדִי וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ"? ומה פשר הבקשה ללחם לאכול ובגד ללבוש כשהרגע הובטחה לך הארץ כולה?

בבראשית רבה (פרשה ע,ד) מוצעים לחוסר האמונה שיעקב מגלה כאן כמה הסברים. הסבר אחד למשל, הוא הצעה רדיקלית שהמקרא כאן מסורס. כלומר קודם היה הנדר, ואחר כך החלום. החלום הוא תשובה לחשש של יעקב. תשובה אחרת שאני מתחבר אליה יותר היא: 'ר' הונא בשם ר' אחא אמר: "הנה אנכי עמך" – "אם יהיה אלהים עמדי"! אלא מכאן שאין הבטחה לצדיק בעולם הזה'. כלומר, הקב"ה מבטיח, זה יפה, אבל זה לא אומר שזה יתקיים. אפילו לצדיקים.

נושא זה עולה בדרשה יפה בגמרא, שאני רוצה לקרוא, בפרק חלק של מסכת סנהדרין. אקדים ואומר שזו בעצם דרשה על הפסוקים בתפר שבין פרשת שמות ופרשת וארא, אחרי שמשה בא אל פרעה בפעם הראשונה ופרעה בתגובה מכביד את העול על בני ישראל, משה קובל בפני ה' (שמות ה, כב-כג): "אֲדֹנָי לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה לָמָּה זֶּה שְׁלַחְתָּנִי: וּמֵאָז בָּאתִי אֶל פַּרְעֹה לְדַבֵּר בִּשְׁמֶךָ הֵרַע לָעָם הַזֶּה וְהַצֵּל לֹא הִצַּלְתָּ אֶת עַמֶּךָ:" ה' עונה לו: עַתָּה תִרְאֶה אֲשֶׁר אֶעֱשֶׂה לְפַרְעֹה כִּי בְיָד חֲזָקָה יְשַׁלְּחֵם וּבְיָד חֲזָקָה יְגָרְשֵׁם מֵאַרְצוֹ. אחר כך, בפתיחת פרשת וארא, יש תיאור קצת מפתיע של אברהם יצחק ויעקב שה' הבטיח להם את הארץ:

וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי ה': וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדָּי וּשְׁמִי ה' לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם: וְגַם הֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתָּם לָתֵת לָהֶם אֶת אֶרֶץ כְּנָעַן אֵת אֶרֶץ מְגֻרֵיהֶם אֲשֶׁר גָּרוּ בָהּ: שם ו, ב-ד

הגמרא (בבלי סנהדרין קיא, א) לוקחת את האזכור הזה של האבות וההבטחה והקשר של הדברים לתלונה של משה קודם לכיוון מעניין: 'ועל דבר זה נענש משה רבינו, שנאמר "ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך הרע לעם הזה"' - כלומר, על התלונה הזו נענש משה שלא ייכנס לארץ.

אמר לו הקדוש ברוך הוא: חבל על דאבדין ולא משתכחין! הרי כמה פעמים נגליתי על אברהם יצחק ויעקב באל שדי, ולא הרהרו על מדותי, ולא אמרו לי מה שמך.

אמרתי לאברהם "קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה כי לך אתננה", בקש מקום לקבור את שרה – ולא מצא, עד שקנה בארבע מאות שקל כסף, ולא הרהר על מדותי.

אמרתי ליצחק "גור בארץ הזאת ואהיה עמך ואברכך", בקשו עבדיו מים לשתות ולא מצאו עד שעשו מריבה, שנאמר "ויריבו רעי גרר עם רעי יצחק לאמר לנו המים" – ולא הרהר אחר מדותי.

אמרתי ליעקב "הארץ אשר אתה שכב עליה לך אתננה", ביקש מקום לנטוע אהלו ולא מצא, עד שקנה במאה קשיטה - ולא הרהר אחר מדותי.

ולא אמרו לי מה שמך. ואתה אמרת לי מה שמך בתחלה, ועכשיו אתה אומר לי "והצל לא הצלת את עמך". "עתה תראה (את) אשר אעשה לפרעה" – במלחמת פרעה אתה רואה, ואי אתה רואה במלחמת שלשים ואחד מלכים.

לפי המדרש, ה' נוזף במשה על חוסר האמונה שלו. ה' אומר: לשלושת האבות הבטחתי את הארץ וההבטחה לא התקיימה – אברהם היה צריך לקנות אחוזת קבר מבני חת; עם יצחק הפלשתים רבו על בארות; ויעקב נאלץ לקנות שדה מבני שכם – והם "לא הרהרו אחר מידותיי". ואילו אתה, משה, נתקל בכובד ליבו של פרעה ובסבל עם ישראל וישר מתלונן 'הצל לא הצלת את עמך'?! יעקב והאבות מתוארים כאבטיפוס של אמונה, אבל מה זה בעצם ה"לא הרהרו אחר מידותיי"? האמירה כאן למשה שעצם הציפייה שלו להתגשמות ההבטחה היא לא ריאלית.

במיוחד בולט כאן הקשר לארץ ישראל – משה נענש שלא ייכנס לארץ ישראל, וההבטחה לאבות היא ההבטחה לארץ ישראל. הטענה של בעל המדרש (שאפשר להעריך שהוא חכם ארץ ישראלי תחת שלטון רומא), היא שיש משהו אינהרנטי בארץ ישראל שכולל פער בין הבטחה למימושה, בין חזון למציאות. משה, שלא מצליח להחזיק את הפער הזה, הוא לא המנהיג המתאים להכניס את ישראל לארץ.

ובחזרה ליעקב, זה מזכיר לנו שגם הדבר הזה הוא חלק מן המסורת המשפחתית שיעקב נושא איתו. משפחה שמצליחה להחזיק את ההבטחה האלוהית ואת השאיפה והחזון, אבל גם הבנה שלצדיקים אין הבטחה בעולם הזה. אולי הדבר הזה הוא המאפשר לו לקום בבוקר המחרת, ולדאוג שיהיה לו לחם לאכול ובגד ללבוש.