חווית יקיצה

מיכל מושקט-ברקן, יום כיפור (תשע"ו)

הפיוט "ונתנה תוקף" מבקש לעורר אותנו להכיר בהיותנו בני חלוף בעולם. אולם הוא לא מסתפק ביצירת "חוויית יקיצה"… בצד הנסיון לבטל גזירות שונות מוטל עלינו לבחור כיצד נתמודד איתן. "מי יחיה ומי ימות" – אם כן היא לא קריאה הפחדה – היא הזמנה לבחור איך לחיות.

אחד הפיוטים המזוהים ביותר עם ראש השנה ויום הכיפורים הוא הפיוט ונתנה תוקף. פיוט המושר במהלך חזרת הש"ץ, ב'קדושה' והוא פותח בתמונה מעוררת אימה של יום הדין. בפיוט מתוארת זמניותו ושפלותו של האדם, מול עוצמתו ונצחיותו של האל. 

הפיוט כולל תיאורים מטלטלים המבקשים לגרום לנו המתפללים לדמיין באופן ציורי את רגעי קבלת ההחלטה בשמים. בשיא הפיוט מופיעה ההדרכה המוכרת:

"ותשובה ותפילה וצדקה מעבירין את רוע הגזירה".

לכאורה – המהלך הוא: אם נתמלא חרדה מעתידנו התלוי על בלימה ומגורלנו הנחתך ברגעים אלה בשמים נמלא אחר ההוראות, ואז גם ישתנה גזר דיננו.

חלק זה של הפיוט מבוסס על התלמוד הירושלמי שבו נאמר: "אמר ר' אלעזר שלשה דברים מבטלין את הגזירה הקשה, ואלו הן: תפילה וצדקה ותשובה" (ירושלמי תעניות ב, א, וגם בשינויים קלים גם בקהלת רבה, בבראשית רבה ובפסיקתא דרב כהנא). 

ואולם, במעבר מהתלמוד הירושלמי אל הפיוט נמצא שינוי קל בנוסח: בעוד שהתלמוד אומר בסדר קצת שונה שתפילה וצדקה ותשובה מבטלין את הגזירה קשה, הפיוט אומר שהתשובה התפילה והצדקה אינן מבטלות את הגזירה כי אם את רוע הגזירה.

אני מבקשת להתעכב על המהלך של הפיוט ובעיקר על המילים האלה ולהציע התבוננות נוספת על היום העומד בפנינו ועל הדרך לחוות אותו כנקודת מוצא לכל השנה.

לפי מילות הפיוט מטרת המאמץ שלנו היא להעביר "את רוע הגזירה" – אני רוצה להציע פירוש לנסיון לשנות את רוע גזר הדין לפיו תשובה, תפילה וצדקה לא נועדו לבטל את הגזירה עצמה אלא את רוע הגזירה, כלומר, יש דברים אותם לא נוכל לשנות בתנאי חיינו, אבל מה שיכול להשתנות הוא תפיסתנו את מציאות חיינו, כלומר גם אם לא תמיד נוכל לשנות את הגזרה אנו יכולים לנסות לשנות את הדרך בה אנו חווים ומתמודדים עם רוע הגזרה.

אפשר להתבונן על הפיוט כפעמון המזמין אותנו למה שהפסיכולוג היהודי אמריקאי ארווין יאלום מכנה "חווית יקיצה" – כלומר – עימות עם המוות המעשיר את החיים או כפי שהוא ניסח זאת בעקבות אחרים: "אף כי גשמיות המוות מכלה אותנו, רעיון המוות מציל אותנו". המודעות שלנו לסופיותנו עשויה לעורר אותנו לחולל שינויים משמעותיים בחיינו ולשנות את הדרך בה אנו מפרשים לעצמנו את חיינו.

הפיוט, אכן מבקש לעורר אותנו להכיר בהיותנו בני חלוף בעולם. אולם הוא לא מסתפק ביצירת "חווית יקיצה" אלא מציע שלושה דברים שיכולים לסייע לנו להעביר את רוע הגזירה: תשובה ותפילה וצדקה.

ברוח הפירוש שהצעתי אתייחס לפוטנציאל של כל אחד מהמרכיבים האלה לשנות את הדרך בה אנו תופסים את מה שנגזר עלינו.

תשובה – לרעיון התשובה גישות שונות אך במרכזן ההנחה על אודות יכולת האדם להשתנות, או כדברי הרב שג"ר "להחזיר אותנו לעצמנו ולחיות בנו תשתיות יסוד של קיומנו" (עמ' 35). הוא מצטט את ר' יוסף יוזל הורוביץ שחי בסוף המאה ה19 ובתחילת המאה ה20 בנוברדוק. ר' יוסף קשר את יכולת האדם להשתנות ביכולתו להיחלץ מדמיונות ומן הדימוי עצמי, להטיל ספק בהנחות הישנות"(159). חולשת אמונתו של אדם בעצמו, בחירותו וביכלתו לשנות את עצמו מקשה על השינוי. היכולת החבויה בפנימיותו היא הנותנת את האנרגיה לשינוי. כאילו אומר לעצמו: יכול להיות אחרת אינני חייב לסבול" 165 האתגר הוא להאמין ביכולתנו להשתנות.

המישור השני שבאמצעותו מציע הפיוט להעביר את רוע הגזירה הינו התפילה. התפילה היא עבודה על הקשר בין אדם ואלהים: גם התפילה יכולה לאתגר את ההיגיון ושגרת המחשבה שלנו.

הרב אברהם יהושע השל כתב בתש"א: האדם חי בעל כרחו, אבל אין הוא מתפלל בעל כרחו... כדי שתוכל התפילה להתקיים על האדם המתפלל לפנות מאחורי שגרת החיים ולכוון את לבו כנגד אלהיו".

מה הפוטנציאל שמתקיים בתפילה אשר יכול לעצור אותנו משגרת החיים שלנו?

התפילה כוללת כמה מישורים פרדוכסליים :

מחד התפילה היא עבודה אינטימית של אדם עם אלהיו: השל כותב: "בתפילתו האדם חושף את סתר גורלו, מגלה ומערה את תעלומתו עד היסוד. במתכוון או שלא במתכוון הוא שם את נפשו בכפו: מתמסר למי שהוויתו שלו ..." (השל תש"א על מהות התפילה).

מאידך התפילה היא אירוע חברתי קהילתי וגם לאומי. תפילתנו מנוסחת לרוב בלשון רבים, אנו מתוודים על חטאים, מהללים, מברכים ומודים כציבור וגם מבלים ביחד ימים ארוכים בבית הכנסת.

פרדוכס נוסף המתקיים בתפילה ועשוי לעורר אותנו, הוא הפער בין ריבוי המילים שבתפילה הכתובה, סימני הקריאה, הביטויים, הציטוטים לבין תפילת הלב שבה מקננים הספק, חוסר הביטחון, הכמיהה התקווה והרגשות העדינים שלעיתים אין אף מילה שיכולה להכיל אותם.

עמיחי כותב:

היד הפרושה, המושטת לבדוק אם

טיפת הגשם, היא היד התמימה ביותר,

היא המאמינה ביותר, היא המתפללת

יותר מכל מתפללי בתי התפילה

כמו היד הזו הפרושה שמתאר עמיחי, כך אני מרגישה שגם קולו של השופר נשמע פשוט וצלול במקום שבו דווקא אין מילים. בתפילה דרך השופר אנו נקראים למפגש עם האל באופן קרוב ובלתי אמצעי, כאן ועכשיו, לבד וגם כחלק מקהילה היום וגם כחלק מדורות קודמים.

דווקא הפרדוכסים הללו- השילוב בין האישי לחברתי-קהילתי, בין המילולי והשכלתני לרגשי, בין כאן ועכשיו לבין דורות קודמים הוא הזמנה שניה להעביר את רוע הגזרה. התפילה עשויה לעורר אותנו לעבור ממישור המחשבה וההרגלים למישורים אחרים של רגש, זיכרון, התבוננות פנימית וגם השתייכות ודרכם לראות אחרת את מציאות חיינו ולהתפלל לתיקונה.

המרכיב השלישי הוא הצדקה:

צדקה בעיני היא אולי האמצעי שיכול לשנות את דרך ההתבוננות שלנו ב"רוע הגזרה" באופן המובן ביותר. כל מי שהתנסה בנתינה שבצדקה יכול להרגיש כיצד החוויה הקיומית שלה או שלו משתנה, כיצד מה שנתפס כגזירה של האחר הופך להיות האתגר של כל מי שלוקחים על עצמם לפעול למענו. כאן אנחנו הופכים לשותפים של ממש בהעברת רוע הגזירה. לפעמים היציאה שלנו מעצמנו אל הזולת עוזרת לנו לחזור לעצמנו בדרך חדשה, שנותנת לנו כוחות להתמודדות אחרת עם מה שנגזר עלינו עצמינו.

במסגרת הקריאה להתבונן בזולת ולראות את צרכיו אני מבקשת להזכיר את עיד אל אדחא, חג הקרבן שחל השבוע. התבוננות בזולת כוללת גם את השכנים שלנו. התבוננות כזו תעזור לנו לשנות את תפיסת המציאות ואולי גם את המציאות עצמה. גם בקוראן אנחנו מוצאים התייחסות לצדקה ולתפילה בסורת אל-בקרה, איה 177 נאמר:

המעשים הטובים הם נחלת המאמין באלוהים ..., והמעניק מרכושו על אף היותו אהוב עליו, לקרובי המשפחה והיתומים והנזקקים ולהֵלך בדרכים ולקבצן, ולשחרור עבדים; והמקיימים את התפילה והנותנים צדקה…-כל אלה, אמת בפיהם והם היראים.

נחזור לפיוט הפונה אלינו היראים ומציע שלושה מישורי עבודה: התשובה-היא העבודה הפנימית, התפילה היא המחברת בין העולם הפנימי לבין מה שמעבר לעצמנו והצדקה לוקחת אותנו לא רק מעבר לעצמנו אלא אל עולם העשיה ואל הזולת. בצד הנסיון לבטל גזירות שונות מוטל עלינו לבחור כיצד נתמודד איתן. "מי יחיה ומי ימות" – אם כן היא לא קריאה הפחדה – היא הזמנה לבחור איך לחיות.

גמר חתימה טובה!