"לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו": על יחסי רוב – מיעוט

מוטי מושקט, פרשת כי-תצא (תשע"ו)

"לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו": על יחסי רוב - מיעוט

הפרשה שלנו מציעה, דרך ההנמקה לאיסור לתעב מצרי, שאולי גם ניתן ללמוד משהו מחווית המארח, מחווית הרוב -"כי גר היית בארצו": מה מאיים על הרוב? מה מניע אותו? התעמקות בחוויה הזו יכולה לעזור לנו להבין את עצמנו כחברת רוב התופסת את עצמה כמאויימת על ידי מיעוט.

בפרק כג, פסוקים ח-ט נכתב: "לא תתעב אדומי כי אחיך הוא, לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו. בנים אשר יולדו להם דור שלישי יבוא להם בקהל ה'".

הפסוקים הללו מופיעים בחלק של הפרשה העוסק באלו האסורים לבוא בקהל השם. ביניהם בעלי נכויות, ממזרים, ובנים לעמים שונים שההיסטוריה הפגישה אותם באופן לא סימפטי עם עמינו. בכללם עמונים ומואבים.

המפגש של בני ישראל עם מצרים היה מפגש שהסתיים בעבדות קשה, ניצול, רצח תינוקות שנועד להביא להשמדת עם.

בדיון על היחסים בין בני ישראל לבני מצרים, האסוציאציה המיידית שעולה לי כבן לניצולי שואה הינה היחסים בין הפולנים ליהודים תחת הכיבוש הנאצי, והפסוק הזה העסיק אותי בהקשר זה. מדוע שלא אתעב פולנים?

במכתבים האישים לילדינו לקראת הנסיעות לפולין, בין העצות והמחשבות, כללנו את הפסוק "לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו". הזכרנו בהקשר הזה שאבי ניצל בזכות בני אדם טובים ואמיצים, פולנים, שסיכנו את עצמם כדי להצילו, ולי די היה בכך כדי לא לתעב מצרי. בפולין, כמו במצרים, היו גם "אנשים רגילים" שהתנהגו בצורה יוצאת דופן כאותה בת פרעה מצריה שהצילה את משה תוך סיכון עצמה.

אבל, דרכה של טראומת השואה שהיא מאפילה ומגמדת לקחים אחרים. לא הכל ניתן ללמוד ממנה על התנהלויות רגילות ביחסי רוב-מיעוט.

ולכן, נחזור לפסוק שלנו בפרשה: "לא תתעב אדומי כי אחיך הוא לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו. בנים אשר יולדו להם דור שלישי יבוא להם בקהל ה'." אחד הדברים המעניינים בחלק זה של הפרשה היא ההקלה למי שמוצאו מצרי, מהם בנים מדור שלישי יכולים לבוא בקהל השם, לעומת ההחמרה עם העמונים והמואבים שנראה שחטאו כלפינו חטאים קלים בהרבה באופן פיזי בהשוואה למצרים, אך מהם גם דור עשירי לא יוכלו לבוא בקהל השם (כג, ד-ז).

רש"י מסביר את ההבדל בין היחס למואבים ולעמונים לבין היחס לאדומים ולמצרים, בכך שהמואבים והעמונים ביקשו להחטיא את עם ישראל בעבודה זרה, בעוד האדומים והמצרים, המקבלים יחס מקל יותר, בקשו "רק" להרוג: "שהמחטיא לאדם קשה לו מן ההורגו, שההורגו הורגו בעולם הזה, והמחטיא מוציאו מן העולם הזה ומן העולם הבא".

אבל, רש"י אינו מסביר את ההנמקה שנותן ספר דברים "כי גר היית בארצו".

רמב"ן מסביר: "וכן המצרים הרחיקם שלושה דורות מפני רשעם אשר עשו עימנו רעות רבות וצרות, אבל לא יתעב אותם לעולם בעבור שהיינו גרים בארצם ונמלטנו עמהם בימי הרעב, בכבוד שעשו לאבינו והמליכו עליהם ממנו קצין ומושל". הרמב"ן מסביר את ההנמקה "כי גר היית בארצו" בחוויות המשותפות בעת הרעב, וגם בתפקיד שמילא יוסף במצרים, כאשר עדיין היו היחסים טובים בתחילת הדרך המשותפת.

באילו הקשרים אחרים בתורה נעשה שימוש בחוויות הקשורות לגרות?

השימוש בחווית הגר בתורה נעשה פעמים רבות בהקשר של הנמקה למצוות הדורשות הגנה על החלש, בדרך של יצירת אמפתיה למצבו:

ממש בפרשה שלנו (דברים כד, יז) נאמר: "לא תטה משפט גר יתום ולא תחבול בגד אלמנה. וזכרת כי עבד היית במצרים ויפדך ה' אלקיך משם, על כן אנכי מצווך לעשות את הדבר הזה." ובהמשך (כד, כב), אותה הצדקה ניתנת לאיסור לפאר את הזיתים ולעולל את הכרם: "וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים על כן אנכי מצווך לעשות את הדבר הזה".

חווית הגרות שלנו במצרים מוזכרת כהצדקה ליחס הוגן לחלש בחברה, ולעיתים כנסיון לייצר אמפתיה עם החוויה של החלש בחברה. אחד הפסוקים היפים בהקשר זה הוא בשמות (כג, ט): "וגר לא תלחץ ואתם ידעתם את נפש הגר כי גרים הייתם בארץ מצרים".

על בסיס הפרשה שלנו אני מבקש להציע: במקביל לשימוש שאנחנו משתמשים בחוויית הגרות במצרים כבסיס לאמפתיה כלפי החלש בחברה - האם ניתן להבין ולפתח אמפתיה כלפי החזק בחברה, כלפי הרוב כשהוא מתמודד עם הגר? אני רוצה להציע שהבנה כזו יכולה להיות בעלת משמעות לחיים שלנו היום כחברה שבה מתקיים רוב שלצידו מיעוט הנתפס כמאיים.

כיצד ניתן לפתח אמפתיה כלפי המצרים, שאמנם עימם נמלטנו מהרעב כהסבר הרמב"ן, אבל בהמשך ניסו להשמיד אותנו?

בכדי לענות על השאלה הזו אנחנו צריכים לשאול את עצמנו מה היא חוויית הרוב המארח: מהו ה- Host experience?

אני מתחיל את התיאור עוד בימים הטובים של יחסי ישראל מצרים בבראשית מז, יא. כבר בימים הטובים ההם יתכן ונזרע זרע פורענות: "ויושב יוסף את אביו ואת אחיו ויתן להם אחוזה במיטב הארץ בארץ רעמסס כאשר ציוה פרעה. ויכלכל יוסף את אביו ואת אחיו ואת כל בית אביו לחם לפי הטף. ולחם אין בכל הארץ כי כבד הרעב מאד ותלה ארץ מצרים וארץ כנען מפני הרעב" (בראשית מז, ט-יא).

יוסף הוא ההוגה והמבצע של הרעיון שמביא את איכרי מצרים להיות אריסים על אדמתם, באותו הפרק, ולאחר תיאור תהליך זה, מופיע הכתוב: "וישב ישראל בארץ מצרים בארץ גושן ויאחזו בה ויפרו וירבו מאד" (בראשית מז, כז).

קשה להימנע מלחשוב מה חש בן הרוב המצרי המביט בהתרחשויות אלו - איזו טינה הוא מפתח כלפי המיעוט המשגשג בעת שהוא מאבד את הבעלות על אדמותיו ומשתעבד למלך, באמצעות בן אותו מיעוט. יוסף הציל את בני משפחתו ועמו. יוסף גם הציל את מצרים, אבל באותו הזמן גם שיעבד אותה.

ואכן, ימי הזהר ביחסים בין הרוב לבין המיעוט המתעצם חולפים במהירות, וכבר בפרק א' בספר שמות החל מפסוק ח' נכתב: "ויקם מלך חדש על מצרים אשר לא ידע את יוסף. ויאמר אל עמו הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו. הבה נתחכמה לו פן ירבה, והיה כי תקראנה מלחמה ונוסף גם הוא על שונאינו ונלחם בנו ועלה מן הארץ." הפחדים מגיס חמישי, מהתעצמות המיעוט, לא השתנו הרבה במהלך ההיסטוריה.

מכאן נמשכת ההידרדות ביחסים שאותה לא נתאר כאן.

נסכם:

החוויה של הגרות עוזרת לנו להבין את החלש בחברה ולהגן עליו "ואתם ידעתם את נפש הגר".

הפרשה שלנו מציעה, דרך ההנמקה לאיסור לתעב מצרי, שאולי גם ניתן ללמוד משהו מחווית המארח, מחווית הרוב - "כי גר היית בארצו": מה מאיים על הרוב? מה מניע אותו? התעמקות בחוויה הזו יכולה לעזור לנו להבין את עצמנו כחברת רוב התופסת את עצמה כמאויימת על ידי מיעוט.

הבנה כזאת יכולה לעזור לנו לקבל את הפחדים שלנו ואת האיומים האמיתיים והמדומים שאנחנו חווים, ולהתמודד איתם. אני לומד מהפרשה שחלק בלתי נפרד מהחוויה של הרוב הוא החשש מהמיעוט, והאתגר שלנו הוא לחיות עם החשש הזה תוך יחסים הוגנים בין החברות.