על היחס לנשים בפרשת כי תצא, ועל התיקון המופלא בנבואת ישעיה, בהפטרה

יעל רוני קפלן, פרשת כי-תצא (תשפ"ו)

אשת יפת תואר,נכון שלא תתעמר בה תחת אשר ענית, אבל מותר היה לך לענותה? והתיקון מופיע בהפטרה המכוונת אמנם אל בת-ציון, אך רומזת לאשה השנואה והמושפלת. היחס האנושי אל האומללות הללו מרחיק ופוגע, אבל היחס האלוקי סולח, חם ומקרב. ומן השממה והעזובה צומחת סליחה, רחמים, רינה וצהלה.

אני יעל רוני בת המצווה, עולה לתורה וקוראת בתורה ואני חלק מתיקון גדול שמחזיר מחצית מעם ישראל - את קהל הנשים, לתלמוד תורה.

ומכאן לפרשת השבוע - אל הנשים בפרשת כי תצא.

בפרשה מוצג מוטיב חוזר ונשנה של יחס מסוייג לנשים.

אשת יפת תואר, שאף אחד לא שואל לדעתה, ''חשקת בה, והבאת אל תוך ביתך, ואם לא חפצת בה, ושלחת לנפשה'' (כא, י-יד), נכון שלא תתעמר בה תחת אשר עינית, אבל מותר היה לך לענותה?

ומכאן לאשה השנואה, שיש להגן על בכורתם של צאצאיה, והיא נותרת שנואה ודחויה (כא, טו-יז).

ובהמשך, "כי יקח איש אשה ובא אליה ושנאה ושם לה עלילות דברים" (כב, יג-יד).

הרבה פעמים נזכרת שנאה והרחקה בפרשת כי תצא. ובנוסח אחר, האשה נמצאת נרדפת, נרדפת על ידי מוסכמות חברתיות, ואף אחד לא שואל לדעתה ולהרגשתה, שדוחקות אותה הצידה ומניחות אותה בשוליים, סבילה, סובלת ודחויה.

ומכאן נעבור להפטרה:

בעוד הפרשה נותנת את נקודת המבט של הגבר, החושק באשה ולוקח אותה אליו מבלי שהיא תוכל לבטא את רצונה, מגלה ההפטרה התייחסות רגישה לאשה, ומסיטה את נקודת המבט מן הצד הכובש לצד הנרדף והדחוי.

"רוני עקרה לא ילדה", אחת מסדרת נבואות הנחמה בשבועות שלאחר תשעה באב. מ"נחמו נחמו עמי" ועד "קומי אורי כי בא אורך". אבל דווקא בפרשתינו מופיעה "רוני עקרה לא ילדה" (ישעיהו נד, א), והנביא המדבר על נחמת ציון וירושלים, מדמה כאן את ציון לאשה שנואה, שוממה ועזובה ''כי כאשה עזובה ועצובת רוח קראך ה' ואשת נעורים כי תמאס אמר אלוקיך. ברגע קטן עזבתיך וברחמים גדולים אקבצך, בשצף קצף הסתרתי פני רגע ממך, ובחסד עולם רחמתיך'' (ישעיהו נד, ד-ו).

דווקא כאן בפרשה זו נבחרה נבואה העוסקת באשה הדחויה השנואה והמושפלת, מכאן הנבואה מכוונת גם כלפי ציון וירושלים אבל גם ברמיזה דקה או לא דקה כלפי אותה אשת יפת תואר, דחויה ועלובה וכלפי האשה השנואה והנעזבת. היחס האנושי אל הנשים האומללות הללו מרחיק ופוגע, אבל היחס האלוקי סולח, חם ומקרב. ומן השממה העזובה צומחים סליחה, רחמים, רינה וצהלה.

לכך התכוון כנראה קהלת: ''והאלוקים יבקש את נרדף'', ומדרש קהלת (קהלת רבה, פרשה ג, טו) אומר:

צדיק רודף את צדיק - והאלוקים יבקש את נרדף, רשע רודף צדיק – והאלקים יבקש את נרדף, רשע רודף רשע - יבקש את נרדף, מכל מקום יבקש את נרדף, ואפילו צדיק רודף רשע - האלוקים יבקש את נרדף.

אלוקים נמצא תמיד לצידו של החלש, הנרדף המעונה, השנוא. האדם יראה לעיניים, אל הכח, התועלת והרווח, והאלוקים יראה ללבב, אל החלק הפנימי, הטמיר והנעלם.

אל האשה הנרדפת אשר גורלה במציאות האנושית היה זר ומנוכר, אבל היחס האלוקי, כפי שהוא מובע בהפטרת פרשת השבוע שלי - חם מקרב וסולח.

ומכאן קצרה הדרך לאותו תיקון שבו פתחנו את דברינו. שהוא מקרב ומחזיר נשים לקריאה בתורה, לתלמוד תורה ולאהבת תורה, שהן תמציתה, ליבה והווייתה של הרוח היהודית.

ובשולי הדברים… (או מעין השלמה), מאת אבא של יעל רוני…

אמי זכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה, ושמרה כל ימיה על קלה כבחמורה.

באה - בלי דעת - לעליה לתורה של נכדתה, בתי יעל רוני, בשבת פרשת כי-תצא, בבית הכנסת השוויוני, קהילת הקהל.

בלי דעת, כי לא העזתי לספר לה שיעל תעלה לתורה, ותברך בשם ומלכות, תקרא מפטיר והפטרה.

לספר לה לא העזתי, כי ידעתי שאם תדע - לא תבוא.

למנוע מיעל לעלות לתורה - לא רציתי. כי לא אצטרף להדרה ולעוול המתמשך הרווחים עד היום כלפי מחצית ממניין קהילות ישראל לדורותיהן.

יעל נגשה לבמה, וקראה בקול בוטח וצלול ''רני עקרה לא ילדה פצחי רנה וצהלי...''

ואמי - בת תשעים ושתיים בעת ההיא, חצתה את מחיצת עזרת-הנשים, עמדה נדהמת לצד נכדתה הקוראת בתורה, והתבוננה בנעשה ורבה תדהמתה, מימיה לא ראתה מחזה מעין זה, שבירת כל מנהג וכל מסורת.

היבטתי בה בחשש, ממתין לתוכחות וגערות.

ואמא אמרה לי, ''מרדכי, חבל שבזמנים שלנו לא היה ככה'' (תרגום חפשי מאידיש-עברית).