איך לאחל לנוער לצאת ל(תיקון) עולם במצב של עולם שבור?

יעל פליקס, פרשת נשא (תשפ"ד)

על פניו הצמידו את ההפטרה הזאת לפרשה, כי בפרשה מדובר על נזיר והנה אנחנו מקבלים הדגמה מה קורה כשנולד נזיר ואיך זה מיושם בפועל. אבל אולי זה בא דווקא להראות לנו מה קורה באיזורים שבהם התחושה היא שהחיים לא במסלולם היציב והמצב קשה ותקוע.

שבת שלום לכולםן.

ה' מעביר את הסמכות דרך משה לאהרון ובניו לברך בשמו את בני ישראל.

"יברכך וישמרך, יאר ויחונך, ישא ה' פניו אליך ואליך וישם לך שלום" - אנחנו מברכים אתכם ואתכן כל ערב שבת, כמו שליחים במירוץ השליחים הגדול הזה מאלוהים ודרך משה ואהרון ובניו אל תוך הבתים והמשפחות.

ואתם יושבים ויושבות היום, כל כך גדולים וגדולות, מרשימות ומרשימים, אנשים בעולם

ואנחנו רואים אתכם ואתכן, רוצים לברך אתכן ולהתברך בכם ובכן.

ובתוך הברכות הרגילות והמעמד…

אני רוצה לומר לכםן דברים בשני מימדים.

במימד אחד קצת שפוף

ובמימד אחר - של הרמת המבט.

נתחיל בשפוף, ברשותכםן.

באמת חשבתי שנעמוד כאן, ההורים, הברכה תהיה בטעם ובנוסח של "עוף גוזל", נדבר על הגדילה שלכםן ועל מציאת הדרך שלכם ושלכן בעולם ועל איזה נשר כללי שיש בשמיים וזהו.

בנורמטיבי. כמו פרשת השבוע נעמוד כאן, הפרשה הכי ארוכה, פרשת נשא, עם ידיעה ברורה וחוקים ומי יוצא מחוץ למחנה, ומי נחשבת "סוֹטָה" - (אין סוֹטֵה…), ומי שרוצה להיות נזיר ואיך מברכים ברכת כהנים. הכל מאורגן ומסודר.

ובמקום, אנחנו יושבים כאן כשהירש לא כאן ובתוך 120 חטופים נוספים, אתםן התמודדתםן ומתמודדות עם מציאות קשה. הייתם עדים למוות וצער ואני רוצה לומר שאנחנו רואים את זה ויודעים את זה והצער רב לכולנו, כהורים, שאלו הדברים שאתםן צריכים להתמודד איתם.

ומהצד הזה, השפוף, לא פשוט לי לעמוד מולכםן. כי אולי מי שנולד במלחמת לבנון השנייה, זה קצת כמו אקדח במערכה הראשונה ומה ציפית שיהיה?

אבל בהן צדקי, חשבתי שהמציאות תהיה אחרת.

אז הרבה פעמים כשאנחנו במציאות קשה, במשבר, אנחנו שואלים "למה"? למה אני? למה זה מגיע לי?

וזה בעצם מה שעשיתי עכשיו (קצת תודעת קורבן)

אבל לאורך זמן מתבקשות שאלות אחרות. מעבר לשאלות הקטנות בראש:

אם זה משהו שאנחנו נתמודד איתו לאורך זמן, נרצה לשאול את עצמינו: איזה תכונות אני צריך שיהיו לי? איזה כוחות אני צריכה וצריך כדי לעבור את זה ולעבור את זה בטוב.

ואז התודעה שלנו עוברת משאלות קטנות למעברים וגדילה שאנחנו צריכים לעשות.

פחות עוף גוזל, יותר עוף החול.

מעבר כזה הרגשתי מהפרשה להפטרה.

בין הסדר והארגון לגרעין שמרגיש תקוע, לא זז, חסר תקווה.

נראה שהכל לא הולך חלק למשפחה של מנוח ואשתו - שבמובן הלאומי, תקועה יחד עם כל עם ישראל תחת כיבוש הפלישתים. וגם במימד הפרטי, הם לא מצליחים להיכנס להריון.

ועל פניו הצמידו את ההפטרה הזאת לפרשה, כי בפרשה מדובר על נזיר והנה אנחנו מקבלים הדגמה מה קורה כשנולד נזיר ואיך זה מיושם בפועל.

אבל אולי זה בא דווקא להראות לנו מה קורה באיזורים שבהם התחושה היא שהחיים לא במסלולם היציב והמצב קשה ותקוע.

בהפטרה מופיע מלאך ה'.

מנוח שואל אותו מה שמו, מנסה להבין, לקטלג…

והתשובה המתקבלת היא: "לָמָּה זֶּה תִּשְׁאַל לִשְׁמִי וְהוּא פֶלִאי"

אנחנו ב zone אחר. פלאי.

ומנוח אומר לאשתו, זהו. הלך עלינו, "מוֹת נָמוּת כִּי אֱלֹהִים רָאִינוּ".

וזה נראה כל כך הגיוני. הרי להחשף לדבר כזה פלאי, מרגיש כנראה הגבול שבין הקיום האנושי למה שמעבר לו. המפגש שמעביר אותנו הלאה מאנשים למשהו מעבר וכנראה זה נגמר… עברנו למקום שהוא מחוץ לחיים.

וכאן אומרת אשתו של מנוח משפט מחץ, באמת חבל שאין לה שם:

"לוּ חָפֵץ ה' לַהֲמִיתֵנוּ לֹא לָקַח מִיָּדֵנוּ עֹלָה וּמִנְחָה וְלֹא הֶרְאָנוּ אֶת כׇּל אֵלֶּה וְכָעֵת לֹא הִשְׁמִיעָנוּ כָּזֹאת"

ואני חוזרת וקוראת

"לוּ חָפֵץ ה' לַהֲמִיתֵנוּ לֹא לָקַח מִיָּדֵנוּ עֹלָה וּמִנְחָה וְלֹא הֶרְאָנוּ אֶת כׇּל אֵלֶּה וְכָעֵת לֹא הִשְׁמִיעָנוּ כָּזֹאת"

אני אוהבת את זה שמלאך ה', אותו פלאי, אומר לאשת מנוח שהבן שיהיה לה - הבן העתידי:

"וְהוּא יָחֵל לְהוֹשִׁיעַ אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּד פְּלִשְׁתִּים"

לא יושיע, ולא באחת.

הוא יחל להושיע.

כמו מרדכי שרצוי לרוב אחיו. אתה חלק ממשהו גדול. אתה שמשון או מרדכי ואתה עושה דבר גדול ועדיין זה "יחל"

יחל להושיע את ישראל…

ואתם ואתן יוצאות להחל ולהושיע. אתםן שנולדתםן דווקא בזמן כזה, השליחות שלכם מחכה לכםן.

זקוקה לכםן במרחב.

נולדתםן בזמן מדוייק

לעשות דברים שהם השליחות שלכם

ואנחנו, ההורים וכל הקהילה, רוצים לשלוח אתכם ואתכן לדרך בידיעה שיש בכם את הכוחות, הידיעות, את אור ה', את החן והחינוך ואת הבקשה הגדולה של "וישם לך שלום".

אסיים בשיר בן שש מילים של לוטם:

תקשיבו טוב, כי עכשיו זה מסתיים

ספוילר

בסוף יבוא דוד.

רות

סוף