מלחמת אחים במדבר: אירוע מודחק בהיסטוריה של עם ישראל
שיתוף
הלווים אינם משרתים בצבא - על אף המעשים האלימים, ההריגה של שלושת אלפי איש בשם טיהור, שהובילה אותם למעמדם המיוחד. מהרגע הזה, תפקיד הכפרה אינו עבודה של חיסול וסילוק חוטאים אלא עבודת הקודש המכפרת דרך קורבן בהמה - כופר סמלי.
בקצרה
עליזה מביאה חידוש רעיוני ופרשני, לגבי הקדשת/הבדלת הלווים וכיצד הגיעו למעמד זה. ככופר/כפרה על שמילאו את הוראתו של משה להרג/טיהור של 3000 איש מבני ישראל בעקבות חטא העגל
עליזה זלצברג יזהר, פרשת במדבר (תשע"ו)
הלווים אינם משרתים בצבא - על אף המעשים האלימים, ההריגה של שלושת אלפי איש בשם טיהור, שהובילה אותם למעמדם המיוחד. מהרגע הזה, תפקיד הכפרה אינו עבודה של חיסול וסילוק חוטאים אלא עבודת הקודש המכפרת דרך קורבן בהמה - כופר סמלי
אם נהיה כנים, פרשת במדבר היא קצת משעממת: היא כוללת שמות הנשיאים, את המפקד של כל שבט ושבט בגיל צבא ומיקומם במחנה, המפקד של הלווים, מיקומם, ועבודתם. ולמרות כל זה חבוי בתוכה רמז לטראומה דחויה בתת-מודע של עם ישראל.
בפרק א' משה מצווה לא לפקוד את הלוויים יחד עם העם, אלא הוא מונה אותם בעצמו ונותן להם תפקידים במשכן, ולא בצבא. בפרק ג' יש כמה משפטים תמציתיים של הסבר:
וַיְדַבֵּר ה' אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר: וַאֲנִי הִנֵּה לָקַחְתִּי אֶת-הַלְוִיִּם מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תַּחַת כָּל-בְּכוֹר פֶּטֶר רֶחֶם מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהָיוּ לִי הַלְוִיִּם. כִּי לִי כָּל-בְּכוֹר - בְּיוֹם הַכֹּתִי כָל-בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, הִקְדַּשְׁתִּי לִי כָל-בְּכוֹר בְּיִשְׂרָאֵל, מֵאָדָם עַד-בְּהֵמָה לִי יִהְיוּ, אֲנִי ה'. במדבר ג, יא-יג
הפסוקים הללו לכאורה מסבירים למה הלווים מחליפים את בכורי ישראל. אבל באמת העיקר - למה נעשתה ההחלפה - חסר מהספר. במקום, יש איזכור והצלבה של שני אירועים מכוננים בתולדות העם. ראשית - בכורי עם ישראל הוקדשו במכת הבכורות: "בְּיוֹם הַכֹּתִי כָל-בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם הִקְדַּשְׁתִּי לִי כָל-בְּכוֹר בְּיִשְׂרָאֵל." (במדבר ג, יג) כשהאל פסח על בתי ישראל והציל את הבכורות, הם הפכו למחוייבים לו. הקדשת הבכור היא כמו כופר - תשלום בתמורה לכך שלא נהרגו.
מכת הבכורות בעצמה היא אירוע מצמרר וטראומטי. הבכור הופך למעין תזכורת לאומית שכולנו בני תמותה, וחיים מחסדו של האל. אבל עדיין נשארת השאלה - מתי ולמה הוחלף הבכור עם הלוי בתפקיד זה? הפסוקים בפרשה שלנו רק רומזים על אירוע מוקדם יותר שבו האל בחר בלווים — "וַאֲנִי הִנֵּה לָקַחְתִּי" (במדבר ג, יב) - כלומר, כבר בחרתי בלווים. רש"י מעיר שהפסוק מפנה אותנו לחטא העגל - זה הרגע של ההחלפה. בספר דברים אכן מוזכר מיד אחרי סיפור חטא העגל: "בָּעֵת הַהִוא הִבְדִּיל ה' אֶת-שֵׁבֶט הַלֵּוִי לָשֵׂאת אֶת-אֲרוֹן-בְּרִית-ה' לַעֲמֹד לִפְנֵי ה' לְשָׁרְתוֹ וּלְבָרֵךְ בִּשְׁמוֹ עַד הַיּוֹם הַזֶּה." (דברים י, ח) אבל בדברים י' רק כתוב שיש קשר כרונולוגי. אין הסבר להחלפה עצמה.
לפי רש"י, אנחנו חונכנו לחשוב שהלווים לא לקחו חלק ביצירת עגל הזהב ולכן זכו להפוך לשבט המוקדש לאל. אבל אם אנחנו קוראים בעיניים פקוחות את פשט הסיפור של חטא העגל - גם בשמות וגם בדברים - אין אפילו רמז שהלווים לא לקחו חלק, ואהרון עצמו מעורב בכך שהזמין את בני ישראל לתרום את זהבם, יצר את העגל ובנה מזבח במו ידיו. אני מציעה שיש סיבה אחרת לגמרי למעמד הלווים - לא בדיוק מפני שהם ראויים או זוכים להיות קדושים, אלא - כמו הבכורות ששרדו את מכת הבכורות - גם הלווים מוקדשים ככופר לאל, כתחלופה, מפני שהיינו צריכים כולנו למות במדבר בעקבות חטא העגל. אבל יש עוד.
אם אתם זוכרים, כשנודע לאל שהעם סוגד לעגל הזהב, הוא רוצה לוותר על עם ישראל, להשמיד אותם לגמרי ולהתחיל מחדש מצאצאי משה. משה מוחה: הוא מזכיר לאל את הבטחתו לאבות, וגם משכנע אותו שלא ירצה להיראות חלש בעיני אומות העולם שיחשבו שהוציא את עם ישראל ממצרים רק כדי לנטוש אותו במדבר. ונראה כאילו הטענות הללו עובדות! פרשה זו (בשמות לב) מסתיימת כך: "וַיִּנָּחֶם ה' עַל-הָרָעָה אֲשֶׁר דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת לְעַמּוֹ." (שמות לב, יד) האל הסכים לא להשמיד את העם. אבל כנראה משה לא חשב שזה היה מספיק, והוא יוזם תהליך טיהור וכפרה נוסף. רק אז הלווים עולים לבמה ומפרידים את עצמם מהעם:
וַיַּעֲמֹד מֹשֶׁה בְּשַׁעַר הַמַּחֲנֶה וַיֹּאמֶר מִי לַה' אֵלָי וַיֵּאָסְפוּ אֵלָיו כָּל-בְּנֵי לֵוִי. וַיֹּאמֶר לָהֶם כֹּה-אָמַר ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימוּ אִישׁ-חַרְבּוֹ עַל-יְרֵכוֹ עִבְרוּ וָשׁוּבוּ מִשַּׁעַר לָשַׁעַר בַּמַּחֲנֶה וְהִרְגוּ אִישׁ-אֶת-אָחִיו וְאִישׁ אֶת-רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת-קְרֹבוֹ. וַיַּעֲשׂוּ בְנֵי-לֵוִי כִּדְבַר מֹשֶׁה וַיִּפֹּל מִן-הָעָם בַּיּוֹם הַהוּא כִּשְׁלֹשֶׁת אַלְפֵי אִישׁ. שמות לב, כו-כח
משה יוזם מלחמת אחים בשם האל, על אף שכבר כתוב לפני כן "וַיִּנָּחֶם ה' עַל-הָרָעָה אֲשֶׁר דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת לְעַמּוֹ." (שמות לב, יד) והלווים עונים לקריאה - "מִי לַה' אֵלָי" - ומצטרפים להריגה המיועדת לטהר את העם. יותר מכך, כיתת הכוננות הזו הורגת שלושת אלפים איש, ולפי הפסוקים לאו דווקא האנשים האשמים ביותר. כנראה הטבח הזה הוא קורבן אמיתי שאמור לכפר על שאר העם, כי כל העם אשם.
משה ניגש שוב אל האל עם נתוני הטבח, כאילו לפייס אותו ולהשלים את תהליך הכפרה. אך נראה שמשה טעה ביוזמת השחיטה. האל עונה לפנייתו של משה: "מִי אֲשֶׁר חָטָא-לִי אֶמְחֶנּוּ מִסִּפְרִי" (שמות לב, לג) - אני אדאג לשלם שכר ועונש, לא אתה. והוא ממשיך: "וְעַתָּה לֵךְ נְחֵה אֶת-הָעָם אֶל אֲשֶׁר-דִּבַּרְתִּי לָךְ - הִנֵּה מַלְאָכִי יֵלֵךְ לְפָנֶיךָ. וּבְיוֹם פָּקְדִי - וּפָקַדְתִּי עֲלֵהֶם חַטָּאתָם. וַיִּגֹּף ה' אֶת-הָעָם עַל אֲשֶׁר עָשׂוּ אֶת-הָעֵגֶל אֲשֶׁר עָשָׂה אַהֲרֹן." (שמות לב, לד-לה) והמגפה אכן תפקוד את העם "ביום פָּקְדִי."
בעקבות האירוע המחריד הזה הלווים מוקדשים - הם הכופר החי של עם ישראל שהיו אמורים למות במדבר, ואולי הם גם צריכים למצוא דרך לכפר על הטבח שביצעו. בטקס הנפת והקדשת הלווים, בבמדבר פרק ח', ששוב מזכיר שהלווים מחליפים את הבכורות, מודגש שתפקיד הלווים הוא לכפר על העם ולמנוע מגפה - המזכירה את המגפה שהובטחה על ידי האל אחרי הטיהור האלים שלהם.
נחזור עכשיו לפרשה שלנו. מפקד האוכלוסין הגדול דורש הפרדה ברורה בין הלווים ושאר העם, מפני שזמן המפקד הוא זמן הנוטה לסכנה - זמן שצריכים להדגיש שהכופר שולם. הסיכון לענישה מרחף בזמן שיש כביכול תשומת לב של האל על כל אחד ואחד בעם, לשבטים, לשמות, למשפחות. גם בפרשת מחצית השקל (שמות ל'), מחצית השקל נקראת "כופר" כי היא מגינה על העם מהמגפה בזמן המפקד.
בנוסף, מודגש בפרשה שלנו שהלווים אינם משרתים בצבא - על אף המעשים האלימים, ההריגה של שלושת אלפי איש בשם טיהור, שהובילה אותם למעמדם המיוחד. מהרגע הזה, תפקיד הכפרה אינו עבודה של חיסול וסילוק חוטאים אלא עבודת הקודש המכפרת דרך קורבן בהמה - כופר סמלי. אולי המעמד החדש של הלווים כמנהיגי רוח, כנושאי ברכה, ולא כאנשי צבא, מרומז כבר במילים העמומות של משה בדיוק אחרי הטבח:
וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה מִלְאוּ יֶדְכֶם הַיּוֹם לַה' כִּי אִישׁ בִּבְנוֹ וּבְאָחִיו וְלָתֵת עֲלֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה. שמות לב, כט
המילים "כִּי אִישׁ בִּבְנוֹ וּבְאָחִיו" אינן מובנות לחלוטין - כנראה משה מזכיר את ציוויו: "וְהִרְגוּ אִישׁ-אֶת-אָחִיו וְאִישׁ אֶת-רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת-קְרֹבוֹ." (שמות לב, כז) אבל הוא אינו יכול להביא את עצמו לומר שוב את מה שציווה עליהם - את מה שעשו לבני משפחותם, לשלושת אלפי מבני ישראל. הוא רק אומר שיקבלו ברכה עבור ההקרבה, כנראה במקביל למה שכתוב בדברים י' שאחרי חטא העגל הלווים נבחרים לעמוד "לִפְנֵי ה' לְשָׁרְתוֹ וּלְבָרֵךְ בִּשְׁמוֹ עַד הַיּוֹם הַזֶּה." (דברים י, ח)
ההחלפה של הבכורות ככופר עם הלווים ככופר החדש - זהו הרגע שמדחיקים את הטבח לתוך התת-מודע הלאומי. ולכן לא מוזכרת הסיבה שהלווים מחליפים את הבכורות - לא בפרשה שלנו, לא בבמדבר ח', ולא בשתי הגרסאות של סיפור חטא העגל. אחרי הטבח אבל לפני המגפה - זהו הרגע שהלווים נבחרים לעבודה הסיזיפית של כפרה. פרויד טוען שהתנ"ך הדחיק לתת-מודע הקולקטיבי את הידיעה שהעם הרג את משה בזמן חטא העגל. אני טוענת שהתנ"ך הדחיק את הזיכרון שמשה ציווה ללווים להרוג את בני עמם ככפרה - ולכן הלווים נקראים להיות בגופם ובשירותם כופר עולמי.