מסעות ישראל במדבר – על מנהיגות של סדר ושל כאוס

ידעאל אריאל, פרשת במדבר (תשע"ד)

משה מבין כי העולם המסודר בו שולטים חוקי השחור והלבן הוא עולם שאינו מתקיים ובוחר על פניו את העולם המורכב התנהל על פי הגיונות האפור.

כנערים גדלנו על מילות שירו של יצחק קלפטר "שיר אהבה בדואי". הכרנו בע"פ את המילים ושרנו שוב ושוב:

חדל להיות כמו החולות אני רוצה אותך כמו סלע

ואז הבטיח לא לנדוד שוב כמו החול

כשהרוחות אותו ליטפו בעוז אחז במוט האוהל

אזניו אטם הוא לא לשמוע לא לנשום כלל את הצליל

אתה נווד לחש מדבר אתה נקבר באוהל צר… וכן הלאה

בתודעה שלנו המדבר הוא ארץ האנרכיה, עולם ללא שלטון וללא גבולות.

הסדר השולט במדבר הוא הסדר של הטבע, משטר הרוחות והמים, אליו מתאימים את עצמם הצומח והחי שוכני המדבר. האדם המדברי אינו מעצב את סביבתו אלא נדרש להתמזג בה – שאם לא כן אין לו סיכוי לשרוד. החברה האנושית הדלילה של המדבר מייצרת לעצמה מערכת של חוקי הישרדות מקומיים אך אינה מתיימרת לארגן את סביבתה.

לאורך כל ההסטוריה ניצב המדבר בשולי הציביליזציות הגדולות של האנושות ואיתגר אותן ללא הרף. אימפריה אחר אימפריה הובסה על ידי גלים של שבטי הנוודים, אנשים חסרי תרבות, שעלו מן הערבות ואיתגרו את הסדר האנושי. מאז ומתמיד אימת מנגנוני השלטון והתרבות היא השתלטות הכאוס המדברי על הציביליזציה.

הפרשות הראשונות של ספר במדבר מנסות לעצב סדר מדברי חדש, בכדי להתמודד עם אימת האנרכיה המדברית מציבה התורה מודל של סדר צבאי ומשמעת. כך כתוב בפרשה – "לצבאותם לבית אבותם… איש על מחנהו ואיש על דגלו לצבאותם". התורה בונה מנגנון של היררכיה ופיקוד קפדני. כל אדם נספר. כל פרט משתייך למשפחה, למטה ולשבט. לכל שבט דגל, מחנה ונשיא. הכל פועל על פי תכנון – היכן יחנו ואיך יסעו? מי מנחה ומי מבצע? מי בראש ומי מאחור? הפרשה מעצבת מערכת משומנת של כפיפויות שבטיות היררכיה, סדרי מחנה קשוחים וברורים.

בלב המחנה מציבה התורה את המשכן והכוהנים – מחוללי הסדר הישראלי. קודקס קפדני של חוקים ותהליכי עבודה מנחה את התנעת המחנה ואת מנוחתו. ברגע הישמע האות יודעים כל כהן ולוי את תפקידם ואת משימתם – מה לגלול, מה לקפל ומה לכסות. היכן מונח כל פריט ומי נושא כל כלי, צבא ממושמע ומנוהל. אפס מקום לאילתור ולתקלות.

בפרשתנו מנסה התורה לעצב אי של סדר והיררכיה בתוך ים של כאוס ואנרכיה. זו דרכה להתמודד עם המצוקה הנוראית שמציב המדבר בפני כל תרבות וציביליזציה – בטח של חברה כזו הנמצאת בתהליך של גיבוש והתהוות.

השאיפה לסדר ולמסגרת הינה תכונה אנושית טבעית המלווה את החברה האנושית לאורך כל ההסטוריה. החברה המודרנית משקיעה מאמצים רבים בכדי להיאחז בסדר הקיים ולא לאפשר לרוחות הכאוס הפוסט מודרני לפרוץ את חומות המחנה.

הבעיה היא שזה לא עובד – מדובר באשליה, באילוזיה. פרשת במדבר מייצגת יותר מכל את קצרות הרואי של האדם המסרב להתמודד באופן אמיתי עם סביבתו. שהרי המציאות של מחנה ישראל היא מציאות מדומה, מציאות שאין לה קיום. האם באמת ניתן לחסום את המדבר לאורך זמן מלפלוש למחנה? האם ניתן לקיים אי של משמעת צבאית בתוך אוקיינוס של אנרכיה מדברית?

התורה עצמה מגלה לנו כי העסק לא עובד – אשליית מחנה ישראל נמשכת שלוש פרשיות בלבד, שלוש פרשות של חזון, עד להתרסקותו במפגש הראשון עם המציאות. באמצעות "שני נונים הפוכים" מחלקת התורה את ספר במדבר לשניים – זה של המציאות המדומה וזה של המציאות האמיתית. הפעם הראשונה בה מתקיים נסיון לממש את החזון בעולם המציאות ולהניע את מחנה ישראל נכשל באופן מידי."ויהי בנסוע הארון ויאמר משה..." ומיד לאחריו: "ויהי העם כמתאוננים רע באזני ה'". ניסיון להתמודד עם העולם המורכב שבחוץ באמצעות איים סגורים של סדר, משמעת והיררכיה קפדניים הינו נסיון חסר סיכוי. מדובר בהתעלמות מן המפגש עם המציאות ולא בהתמודדות איתה.

אנו יכולים לראות סביבנו לא מעט חברות וארגונים המנסים צורה כזו של התמודדות, מייצבים איים של סגירות ומשמעת, אך קורסים אל מול הרוחות העזות של שינוי ותנועה המתחוללים סביבנו. המאפיינים הכאוטיים של העידן הנוכחי דוחפים חברות להצבת חומות של סדר סביב המחנה אך אלו קורסות בזו אחר זו.

בתוך המציאות המדומה הזו של תחילת ספר במדבר בולטת דמותו של משה – כביכול האיש המוביל את המהלך. משה מוצב, נכון יותר להגיד – מוצנח, לראשה של הפירמידה כמי שאמור לארגן את המחנה ולפקד עליו. אם מחנה ישראל הוא מחנה צבאי אזי משה הוא מפקד הצבא. ככזה עליו להיות איש של חוק, סדר ומשמעת נוקשים, מנהיג המבצר את המחנה וסותם כל חריץ קטן דרכו יוכלו רוחות האנריכה לחדור.

אך בפועל דמותו של משה מייצגת את היפוכה של דמות המפקד – אדם לא סמכותי וחסר קשיחות בסיסית, בעצמו בעל נטיות אנרכיסטיות. התורה בוחרת באיש הלא נכון בכדי לממש את החזון.

בפרשת בהעלותך נדרש משה לסתום את הסדק הראשון בחומת הסדר של מחנה ישראל. משה מכנס 70 זקנים על מנת שיסייעו לו בהחזרת המשמעת ובביצור ההררכיה במחנה. אך את הסדר החדש מאתגרים שניים – אלדד ומידד המסרבים להתכנס סביב אוהל מועד ומשמעים את נבואתם בשולי המחנה – כהתרסה אל מול הסדר המתהווה. יהושע מבין כי מדובר באתגר ראשון במעלה ודורש לדכא את המרד באופן חד ומיידי. אך משה הוא אדם כאוטי ומבחינתו "מי יתן כל עם ה' נביאים". משה מבין כי העולם המסודר בו שולטים חוקי השחור והלבן הוא עולם שאינו מתקיים ובוחר על פניו את העולם המורכב התנהל ע"פ הגיונות האפור.

מבחינתו של משה, אוהל מועד אינו אותו אוהל של טכסים וסמלים, העומד במרכזו של מחנה הצבא שבספר במדבר אלא אוהל מועד הקדמון, אותו אוהל מספר שמות שהקים משה מחוץ למחנה לאחר חטא העגל. שם מספרת התורה – "ומשה יקח את האהל ונטה לו מחוץ למחנה הרחק מן המחנה וקרא לו אהל מועד והיה כל מבקש ה' ייצא אל אהל מועד אשר מחוץ למחנה".

משה אינו מאמין בהתעלמות מן המציאות אלא בהדברות איתה, אינו מאמין בסגירות אלא בהיפתחות אל המדבר, אינו מאמין בהיררכיה אלא ב"מי יתן כל עם ה' נביאים", אינו מאמין במשטר של צבא וכהונה אלא בנבואה אינדיבידואלית ובקשת ה'.

אולי אין כאן מודל של יכולות ניהול ופיקוד כפי שאנו מצפים ממנהיג ציבור, אך ללא ספק מיוצגת כאן תפיסת עולם של מנהיגות מורכבת הרלוונטית מאוד לעולם המורכב בו אנו חיים.

שבת שלום.