ללכת בדרכיו בבניית עצמנו ובבניית הארץ

יהודה מירסקי, פרשת קדושים (תשס"ז)

עצם הגדרתה של הקדושה היא שלעולם לא נצליח להגדיר אותה עד הסוף

"קדושים תהיו כי קדוש אני ה'" (ויקרא יט, ב)

ידועות לנו שיטות שונות ומגוונות בפירוש הצווי שנהיה קדושים:

רש"י – הוו פרושים מן העריות ומן העבירה.

רמב"ן – שאסור להיות נבל ברשות התורה.

רמב"ם (מו"נ ח"א פ"נד; השווה סה"מ מ"ע ח) – שאנו מצווים להידמות לאל, או בלשון המקרא "ללכת בדרכיו".

מה זאת אומרת, ללכת בדרכיו?

ידועים לנו דברי הספרי:

"ללכת בכל דרכיו", אלו הן דרכי מקום "ה' אל רחום וחנון" (שמות לד, ו), ואומר "והיה כל אשר יקרא בשם ה' ימלט" (יואל ג, ה). וכי היאך איפשר לו לאדם לקרא בשמו של מקום? אלא נקרא המקום רחום, אף אתה היה רחום, הקדוש ברוך הוא נקרא חנון, אף אתה היה חנון, שנאמר "חנון ורחום ה'" (תהלים קמה, ח) וגו' ועשה מתנות חנם, נקרא המקום צדיק שנאמר "כי צדיק ה' צדקות אהב" (שם, תהלים יא, ז), אף אתה היה צדיק, נקרא המקום חסיד שנאמר "כי חסיד אני נאם ה'" (ירמיה ג, יב), אף אתה היה חסיד לכך נאמר "והיה כל אשר יקרא בשם ה' ימלט" (יואל ג, ה), ואומר "כל הנקרא בשמי" (ישעיה מג, ז) וגו' ואומר "כל פעל ה' למענהו" (משלי טז, ד). (ספרי דברים פיסקא מט)

כלומר, הליכה בדרכה האל היא לחון את בני האדם מסביבנו, להתנחל ברחמים, בגמרא במסכת סוטה, הרעיון הזה מובא באופן קונקרטי, ביתר שאת:

ואמר רבי חמא ברבי חנינא, מאי דכתיב: "אחרי ה' אלהיכם תלכו?" (דברים יג) וכי אפשר לו לאדם להלך אחר שכינה? והלא כבר נאמר: "כי ה' אלהיך אש אוכלה הוא!" (דברים ד) אלא להלך אחר מדותיו של הקב"ה, מה הוא מלביש ערומים, דכתיב: "ויעש ה' אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם" (בראשית ג), אף אתה הלבש ערומים; הקב"ה ביקר חולים, דכתיב: "וירא אליו ה' באלוני ממרא" (בראשית יח), אף אתה בקר חולים; הקב"ה ניחם אבלים, דכתיב: "ויהי אחרי מות אברהם ויברך אלהים את יצחק בנו" (בראשית כה), אף אתה נחם אבלים; הקב"ה קבר מתים, דכתיב: "ויקבר אותו בגיא" (דברים לד), אף אתה קבור מתים. (בבלי סוטה יד א)

אך יש עוד דרך של הידמות לאל שמובא במדרש ויקרא רבה לפרשה שלנו

ר' יהודה בר' סימון פתח "אחרי ה אלהיכם תלכו" (דברים יג, ה). אמ' ר' יהודה בר סימון וכי איפשר לאדם לבשר ודם להלוך אחרי הקב"ה, אותו שכתוב בו "בים דרכך ושבילך במים רבים (ועקבותיך לא נודעו)" (תהלים עז, כ), ואת אמרת "אחרי ה' אלהיכם תלכו?" אלא "ובו תדבקון" (דברים, יג, ה), וכי איפשר לבשר ודם לעלות בשמים ולהדבק באש, אותו שכת' בו "כי ה' אלהיך אש אכלה" (דברים ד, כד)... אלא מתחילת ברייתו שלעולם לא נתעסק אלא במטע תחילה, הדא הוא דכתיב "ויטע ה' אלהים גן בעדן" (בראשית ב, ח), אף אתם כשאתם נכנסין לארץ ישראל לא תתעסקון אלא במטע תחילה, "כי תבאו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל". (ויקרא רבה (מרגליות) פרשה כה)

הווה אומר, יש בבניית הארץ משום המצוה הזאת של ההידמות לאל.

השבוע פה במנין התפללנו תפילה מאד מרגשת לליל יום העצמאות, וזה גרם לי לנסות לחשוב שוב על ארץ ישראל ועל עצם המושג של קדושת הארץ, מושג שבשנים האחרונות נוכס על ידי קבוצות מאד מסוימות ובמובנים מאד מסוימים.

הנה הדרך בה אני תופס את הדברים: כל קדושתה של ארץ ישראל, כרוכה ומותנית באחריות שלנו לנטוע פה משהו ערכי, מוסרי. ויש לזה לדעתי סימוכין בדברי חז"ל:

"כי תבאו", יכול משבאו לעבר הירדן? תלמוד לומר "אל הארץ", ארץ המיוחדת, יכול משבאו לעמון ומואב תלמוד לומר "אשר אני נותן לכם" ולא עמון ומואב, מניין אתה אומר כיבשו אבל לא חילקו, חילקו למשפחות, ולא חילקו לבתי אבות ואין כל אחד ואחד מכיר את חלקו, יכול יהו חייבים בשמיטה תלמוד לומר "שדך" שיהא כל אחד ואחד מכיר שדהו, "כרמך" שיהיה כל אחד ואחד מכיר את כרמו. (ספרא בהר א, ב)

הרי אנחנו יודעים שמצות שמיטה היא, בלשונם של חכמים, מצוה לא רק של הגברא אלא של החפצא, הארץ עצמה חייבת לשבות. והארץ איננה מספיק קדושה שתחול עליה חיוב השמיטה אלא אם כן היא כבר נחלקה בצורה הוגנת, כשלכל אחד יש החלק שלו ללא ניצול נישול וקיפוח, אז חלה קדושת הארץ והחיוב של שמיטה, שהיא, כמו היובל, אמור לרסן ולבלום את תאוות הקנין וצבירת הכח ושלמור על סדר חברתי תקין.

האם אי-פעם נשיג סדר חברתי מושלם, חלוקה מושלמת? אדרבה, זה מסוכן אי פעם לחשוב שהגענו עכשיו למלוא ה"בסדר" והקדושה.

רבי יצחק עראמה (מאה ה-15) בספרו 'עקידת יצחק' (שער סו, ג, צט-רב) אומר ששלש הקדושות של ישעיהו פרק ו', ושל הקדושה בתפילת עמידה שלנו מעידות על שלושה אפיונים של הקודש, שאין לו לא חומר, לא צורה ולא העדר. נוכחות אין סופית ללא שום הגדרה. כל מה שאנחנו יכולים להגיד מולו זה המלה "קדוש".

זה מזכיר לנו את הסברו של הרב קוק בספרו 'עין איה' לגמרא (ברכות נג, ב), 'גדול העונה אמן יותר מן המברך' שכל ברכה. כל ניסוח לשוני מעיד על כשלונו עצמו ועל כשלונה של הלשון להכיל את מלוא המשמעות של שום דבר, ובכן וכל מה שנותר לנו לומר זה "אמן" - ה"כן!" הנצחי.

היוצא מכל זה לדעתי הוא שעצם הגדרתה של הקדושה היא שלעולם לא נצליח להגדיר אותה עד הסוף. הרי כל ההיסטוריה של המאה העשרים היא סיפורם של אנשים שחשבו שהם יודעים בדיוק מה האל רוצה, בין אם נקרא לו "הקב"ה" או "כוחות ההיסטוריה" או מה שלא תרצו, ומה שהם הביאו היה הרס, הרג ואבדן טוטאלי. אנחנו יכולים לסובב את הקדושה, לנסות לגשת אליה, להידמות, אבל לא להשיג. וזה בדיוק כוחו המאתגר של הקודש. ההיפך של הקודש, דהיינו עבודה זרה, זה בדיוק הרגע שבו אני אומר שאני, יש לי הקדוש ברוך הוא בכיס שלי, אני יודע בדיוק מה הוא רוצה, מתי ואיך, והפלא ופלא, רצונו יתברך בדיוק תואם אותי. מי שחושב שיש לו הקב"ה ביד, איננו מבין מה זה "יש" מה זה "לו" ומה זה הקב"ה.

וכמובן זה תקף גם כלפי עבדכם הנאמן.

היוצא מכל זה הוא שהקדושה היא מסוג הדברים שכל אחד חייב ליצור לעצמו. כמו שהמצוה של "ועשית הישר והטוב" שהיא לדעת הרמב"ן המקור של המצוה להידמות לאל, היא משהו שאיננה ניתנת להגדרה אבסולוטית, אלא כל אחד צריך לבנות לעצמו.

וארץ ישראל זה עצים ואבנים, ארץ של קשיים, של אלימות, שחיתות, שביתות וכדו' אך זה מה שיש, זה החומר שממנו אנחנו בונים את עצמנו, ארצנו, והקודש.