סיפור קצר על סמי מחולון, בין קדושים לקידושין, ועל הקשר שלהם למגילות הגנוזות

ישראל (רולי) רוזנר, פרשת קדושים (תשע"ז)

סמי שלף מהאלבום תמונה ישנה ומצהיבה של איש כבן עשרים ומשהו בתוך מונית מסוג פיז'ו 404, על רקע העיר העתיקה. אתה יודע איפה זה הוא שאל? שער האריות? עניתי. תסתכל על השנה, הפכתי את התמונה: 1964. ומי בתמונה? הוא שאל, "לא היית מראה לי אותה אם זה לא היית אתה", עניתי, הוא היה מרוצה ולכן התחיל לספר

לפני כמה שנים לקראת יום הזיכרון יצאתי לתחקיר אודות לוחם עלום של השב"כ והמוסד בשם ברוך כהן, שנשלח אחרי רצח הספורטאים באולימפיאדת מינכן למדריד לסייע במלחמה נגד ארגון ספטמבר השחור שביצע את הרצח. בצהרי יום, בבית קפה נשלף לעברו אקדח והוא נורה על ידי סוכן שהוא בטח בו - אך למעשה היה סוכן כפול. במסגרת אותו תחקיר הגעתי לראיון עם אחד מחבריו הטובים של ברוך כהן ז''ל. איש בשם סמי, אלמן, איש מוסד בפנסייה עם מבטא עיראקי כבד, שלושה חדרים בקומה השלישית של שיכון בחולון. סמי אמר: "ברוך לא היה סוכן כמו היום, הוא היה באמת ערבי, ערבי יהודי, אבל ערבי, היום הם כולם לומדים באולפן את השפה אבל ברוך למד אותה ברחם, "כמו כינור שנשברו לו המיתרים", כך הוא הגדיר את הרגע בו הודיעו לו שברוך כהן נהרג.

בסיום הראיון הרגשתי שהוא רוצה להמשיך לשוחח, הוא היה המרואיין האחרון שלי ליום זה ולכן שחררתי את הצלם והמקליט והתיישבתי לשתות אתו תה. 3 כפיות סוכר. סמי ניגש לאלבומי התמונות ושאל אותי אם אני אוהב היסטוריה. עניתי שרק אם היא מתובלת בסיפור מעניין ואין לה נפקא מינה. סיפור בשביל הסיפור, לא בשביל ללמוד, סמי שלף מהאלבום תמונה ישנה ומצהיבה של איש כבן עשרים ומשהו בתוך מונית מסוג פיז'ו 404, על רקע העיר העתיקה. אתה יודע איפה זה הוא שאל? שער האריות? עניתי. תסתכל על השנה, הפכתי את התמונה: 1964. ומי בתמונה? הוא שאל, "לא היית מראה לי אותה אם זה לא היית אתה", עניתי, הוא היה מרוצה ולכן התחיל לספר: את המגילות הגנוזות אתה מכיר? אני הייתי אז בשב"כ והייתי ידוע כממזר, יגאל ידין גייס אותי אז לנסות ולהשיג מידע מה עלה בגורלן של חלק מהמגילות שנתגלו בשנות החמישים ולנו לא היה מידע ברור אודותם: ידין ידע שאני אביא לו מידע אז הוא צייד אותי במזומנים ושלח אותי אל מעבר לגבול.

למי שלא מכיר את סיפור המגילות הגנוזות הנה תקציר הפרקים הקודמים: האגדה מספרת שרועה בדואי צעיר רדף אחרי עז והגיע למערה באיזור עין פשחה, כך התגלו שבע המגילות הראשונות. היה זה זמן קצר קודם שפרצה מלחמת העצמאות, ובכל זאת עלה בידי פרופסור סוקניק, אביו של ידין לרכוש בחשאי שלוש מן המגילות, שהתגלגלו לרשותו של סוחר עתיקות ערבי-נוצרי מבית לחם. ארבע המגילות האחרות הגיעו לידיו של איש ממנזר מרקוס הקדוש (סורי-יעקוביטי) בירושלים. והוא הבריח אותם לארצות הברית. ב1954 הצליח ידין שאך זה פרש מכהונתו כרמטכ"ל של צה"ל ושב לעיסוקו הקודם – ארכיאולוגיה. לרכוש את ארבע המגילות הנותרות. אבל הבדואים, משידעו שהתגלו אוצרות, המשיכו לחפור במהלך תחילת שנות החמישים ומצאו שרידי מגילות רבות אחרות, ביניהן :מגילת תהלים, תרגום לארמית של ספר איוב ומגילת המקדש, הארוכה במגילות מאזור חורבת קומרן (9.5 מטרים בקירוב).

נחזור לסמי: עד היום אינני יודע אם מה שהוא סיפר הם סיפורי בדיות - או לחילופין מעשיות מזרחיות, אבל לטענתו הוא הסתובב בין סוחרי עתיקות בעיר העתיקה לבין סוחרים אחרים מבית סחור ובית לחם, תחת סיפור כיסוי של סוחר זכוכית מעיראק, הכל כדי להביא מידע לידין על אותן מגילות אבודות. בסיבוב הזה, שבו צולמה התמונה הוא לא הסכים לומר לי אם הוא השיג משהו אבל הוא כן סיפר ששלוש שנים אחרי, עוד לפני פריצת הצנחנים לעיר העתיקה הוא שוב ביקר אצל חלק מהסוחרים, בירושלים ובבית לחם כדי לוודא שהחומר יקר הערך עדיין שם ושהוא לא יזלוג לידיים הלא נכונות.

ולמה אני מספר את כל הסיפור הזה על סמי בפרשת קדושים? איך כל זה קשור? כאשר חנן התקשר אלי וביקש לדבר בשבת הקרובה לא ידעתי על מה אדבר, חשבתי שאולי על מושג הקדושה, או על ואהבת לרעך כמוך, אבל כשהגיע ערב יום הזיכרון מצאתי את עצמי אצל משפחת סמט, באזני שומע את הילדים בחזרות ל"פה בארץ חמדת אבות" ועיני נחות על על ספרו של אלחנן סמט, "עיונים בפרשת השבוע". קראתי בו מעט ונזכרתי בסמי. אספר איך:

סמט לוקח את אחד מפסוקי הפרשה ומספר עליו סיפור שהפתיע אותי. פסוק יח': "ואישה אל אחותה לא תיקח לצרור לגלות ערוותה עליה בחייה" איסור שתי האחיות הוא איסור עריות הקרובות לאשתו של אדם. "לא תיקח לצרור" רש''י מפרש את המילה לצרור: "לשון את זו צרה לזו". הרמב"ן מוסיף: "כי הן (האחיות) ראויות שתהיינה אוהבות זו לזו לא שתהיינה צרות". זה הפירוש המקובל: שגבר חלילה לא יתאווה אל אחות בת הזוג שלו. זה גם הפירוש המקובל, פשוטו של הפסוק, אבל מסתבר שהן כת מדבר יהודה והן הקראות, כבר מראשיתה הפקיעו פסוק זה מפשוטו.

עכשיו נחזור למה שסמי סיפר לי: בשנת תשכ"ז, תוך כדי מלחמת ששת הימים הוחרמה מידי סוחר עתיקות בבית לחם, שאך שוחררה, מגילה ממגילות קומראן שהלה הסתיר בביתו והובאה בחשאיות למוזיאון רוקפלר, ידין הכיר את המגילה וידע על קיומה אך לא הצליח לקנות אותה לפני המלחמה. מגילה זו, הארוכה מכל המגילות הגנוזות נקראה לימים מגילת המקדש. המגילה היא שכתוב של חלקים שונים בתורה ומלאה בדינים ומשפטים בהלכות המועדים, דיני טומאה וטהרה, דיני המלך ואני בטוח שאם יש לכם עוד שאלות בעניינה לא תפנו אלי אלא לאנשים שבאמת מכירים אותה ושאולי יושבים כאן בקהל. בכל מקרה, כך מציין סמט, החוקרים סבורים כי מגילה זאת שימשה את אנשי הכת כתורה חלופית לתורת משה שכן היא כתובה כדבר ה', בגוף ראשון.

והנה בעמוד נז של המגילה, בין דיני המלך, נאמר כך: "ואישה לא ישא מכל בנות הגויים... ולא ייקח עליה אישה אחרת, כי היא לבדה תהיה עמו כל ימי חייה, ואם מתה ונשא לו אחרת…" מסתבר כי ביסוד האיסור על המלך לשאת יותר מאישה אחת נמצא לא רק הפסוק "ולא ירבה לו נשים" וחז"ל הרי התירו לו לשאת עד 18 נשים, 18 זה לא הרבה, אלא גם הפסוק שלנו, הנה כך כותב ידין: שימושי הלשון מורים בבירור שנקודת המוצא לקביעת המגילה היא הנאמר בספר ויקרא לפי פירוש הכת "ואישה אל אחותה לא תיקח לצרור לגלות עליה ערוותה בחייה", כלומר גרסת המגילה כי אין המדובר כאן באחות ממש וכי תיבה זו (אישה אל אחותה = אישה אל חברת).

אבל סמט מציין שלא רק במגילה מצאנו לכך אסמכתאות: הוא מביא קטע נוסף ממגילת ברית דמשק, שגם קטעים ממנה נמצאו במערות קומראן ושחוקרים קושרים בין כותביה, אנשי כת מדבר יהודה, לבין מסורות קראיות מאוחרות הרבה יותר. המגילה מונה שלוש עבירות חמורות של אנשי יהודה. כך כתוב: "הם נתפסים בשתיים בזנות, לקחת שתי נשים בחייהם ויסוד הבריאה זכר ונקבה ברא אותם: ובאי התיבה שנים שנים באו אל התיבה, ועל הנשיא כתוב לא ירבה לו נשים". מדברים אלה עולה בבירור כי על פי תפיסתם של בני הכת לקחת שתי שנים בחייהן הוא מעשה זנות האסור על כל אדם מישראל.

זהו: אז כל חוקרי הכתבים והמתעמקים במגילות, דעו לכם שלא רק בזכות יגאל ידין המגילות כאן, גם לסמי מחולון, מגיע הכבוד שלו…