על פגיעה מינית בין אחים

אשרת שהם, פרשת אחרי מות קדשים (תש"פ)

הביטוי "חסד" המשורבב לרצף האיסורים נועד לעורר את תשומת הלב של הקורא והלומד, ליצור ערנות ולהישיר מבט למה שעלול להתרחש במקום הכי מוגן.

"ושמרתם את חוקתי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם אני ה'".

כך נפתחת פרשיית העריות הראשונה המופיעה בשתי הפרשיות המנויות בפרשות אחרי מות קדשים אותן נקרא בשבת.

"וחי בהם אני ה'"

בפרשות מצויות שתי רשימות של איסורי העריות - פרשיית העריות הכפולה.

רבות נדרש על החזרה של שתי רשימות בסמיכות זו לזו, על ההבדלים ביניהן, על הסדר השונה, והדגשים שבכל אחת מהרשימות: טומאה וטהרה מול קדושה וחילולה, העונש הנלווה למעשים המופיע רק ברשימה של פרשת קדושים, המסגור השונה ועוד.

ורבות נכתב ונדרש על גלוי עריות ...

ברצוני להתעכב על ביטוי אחד, המופיע ברשימה השניה בפרשת קדשים והנוגע לגלוי עריות בין אחים:

"איש אשר יקח את אחותו בת אביו או בת אמו וראה את ערותה והיא תראה ערותו חסד הוא, ונכרתו לעיני בני עמם, ערות אחותו גילה עונו ישא" (כ, יז).

הפסוק נושא שתי הלכות – האחת הנוגעת למעשים "הדדיים" עליהם הדין הוא כרת לאח ולאחות, והשניה למעשה בכפיה בו האח נושא את עוונו לבדו.

בתוך האיסור והעונש מצוי הביטוי הכל כך לא שייך לפרשיית עריות – חסד. בירושלמי סנהדרין פ"ט ה"א כתוב: "שלא תאמר קין נשא את אחותו, הבל נשא את אחותו - חסד עשיתי עם הראשונים שיבנה העולם מהם, "אמרתי עולם חסד יבנה".

היינו הביטוי בא להבהיר כי אף שכולנו בני אח ואחות היה זה חסד לשעתו שעשה הקב"ה עם המין האנושי ולא עוד.

המדרש (ספרא) ובעקבותיו רבים מהמפרשים רואים בביטוי זה לשון הפוכה ומהופכת, חרפה, ביזיון וקלון.

האבן עזרא אף מוסיף: "וטעם להזכיר אלה הדברים באחות בעבור שגדלו יחד והם נערים משחקים וכל עת יתייחד עמה".

הרמב"ן, אף שגורס כי "חסד" הוא החסד במשמעותו הרגילה "לפנים משורת הדין" רואה בפגיעה בין אחים פגיעה מועצמת ויתירה :

"כי כל העריות כאשר יקרב האיש לגלות ערותה לרצונה היא כי אם לא יהיה לרצונה תתרחק ממנו ותצעק, אבל באח הישן עמה אולי שלא מדעתה יערה בה..." וממשיך: "כי היה ראוי שיעשה עמה החסד שיעשו האחים להשיאה לבעל והוא פוגם ועוכר אותה".

נדמה שהפרשנים נענים לאתגר שיוצר הביטוי הייחודי "חסד" בפרשה, מביאים ומבינים לעומק את הדינמיקה המיוחדת בפגיעה מינית שבין אחים.

הקרבה שבין אחים הגדלים יחד, השהות יחד יום יום תחת קורת גג אחת, המשחק המשותף והאמון ולעיתים פערי גילים וכוחות מובנים מזמנים טשטוש גבולות והזדמנות לניצול ולפגיעה.

העדר ההגנות בבית, חוסר היכולת להתנגד, המלכוד שבו מצויים האחות או האח הנפגעים בתוך ביתם, מול הוריהם, מול האח הפוגע, יוצר פגיעה עמוקה מעכירה וקשה.

בעבודתי בפרקליטות, אשר לדאבוני מפגישה אותי עם עבירת גלוי העריות על כל גווניה, פגיעה בין אחים הינה אחת הפגיעות הנפוצות בכל שכבות ומגזרי האוכלוסייה.

מניסיוני, חלק מהפגיעות בין אחים באות מתוך תפיסה כוחנית וצורך בכוח, אימפולסיביות וניצול של האח או האחות החלשים יותר לצרכי הפוגע, מציאת הקורבן הזמין והפגיע. לעיתים רבות מופעלת מניפולציה כלפי הקרבן, שיסכים לעשות "חסד" עם הפוגע וישתף עמו פעולה (ובכך אחר כך להטיל עליו אשם).

אולם חלק מהפגיעות בין אחים באות על רקע חסך רגשי, חסר בחום הורי, העדרם של יחסים נורמטייבים ונורמליים בין ההורים, תחושות חסר המוצאות פיצוי חום ונחמה ב"חסד" של הפגיעה באחות או באח.

הנטיה של הורים רבים המגלים או חושדים בפגיעה כזו בביתם היא לטייח, לא לראות, לא לשמוע, להדחיק, ולקרוא למה שהם רואים "משובה", "משחק", "חמימות בין אחים", "סקרנות", ובכינויו המקראי "חסד", תגובה זו מנציחה לעיתים רבות את הפגיעה, ומאפשרת אותה לאורך זמן.

דוגמא ישירה וכואבת לפגיעה בין אחים מצויה בסיפור אמנון ותמר בספר שמואל ב, פרק יג.

הפיתוי, המניפולציה, בקשת "החסד" הכנת לביבות לאח המתחלה, הכוחנות והניסיון להפוך את הקורבן לשותפה "בואי שכבי עמי אחותי" ולבסוף התגובה המשפחתית מצדו של אבשלום לגלוי ולזעקתה של תמר: "ועתה אחותי החרישי אל תשיתי את ליבך לדבר הזה", ודוד אשר אף שהדבר חורה לו לא עושה מאומה.

ספר שמואל מישיר מבט באומץ רב להרסנות של התופעה, להרסנות של ההשתקה ולהרסנות של העדר תגובה הורית, ההיפך מחסד.

ובפרשותינו - נראה כי הביטוי "חסד" המשורבב לרצף האיסורים נועד לעורר את תשומת הלב של הקורא והלומד, ליצור ערנות ולהישיר מבט למה שעלול להתרחש במקום הכי מוגן.

לא בכדי פרשת העריות הראשונה הפותחת את איסורי עריות מתחילה במילים "ושמרתם את חוקתי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם אני ה'"