נשים, עגלות ומידה כנגד מידה

רם ריבלין, פרשת ויגש (תשפ"ג)

איך רילוקיישן קשור לעגלה ערופה, איך חז"ל שמים בפיו של יוסף ביקורת נוקבת על יעקב, והאם אבותינו ביצעו Femicide?

כדאי להקשיב טוב, בסוף יתגלה פשע.

באמצע הדרמה של הסיפור הכי מותח בספר, בין השלב בו יעקב מתבשר על כך שיוסף חי לבין המפגש ביניהם, משובץ קטע ארוך ומתיש למדי, המונה את שמות יורדי מצרים. הקטע הזה משמש הפוגה בסיפור, למי שצריך להירגע קצת מהדרמה, וגם תופס את הזמן הסיפורי לשלב שבו יעקב וכל בני משפחתו נמצאים במסע בין ארץ ישראל למצרים.

פרק מו מספר על היורדים למצרים:

...יַעֲקֹב, וְכָל-זַרְעוֹ אִתּוֹ. בָּנָיו וּבְנֵי בָנָיו, אִתּוֹ, בְּנֹתָיו וּבְנוֹת בָּנָיו, וְכָל-זַרְעוֹ--הֵבִיא אִתּוֹ, מִצְרָיְמָה. וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרַיְמָה, יַעֲקֹב וּבָנָיו:  בְּכֹר יַעֲקֹב, רְאוּבֵן.  וּבְנֵי, רְאוּבֵן.... וּבְנֵי שִׁמְעוֹן, ....  וּבְנֵי, לֵוִי--....  וּבְנֵי יְהוּדָה, עֵר וְאוֹנָן וְשֵׁלָה--וָפֶרֶץ וָזָרַח; וַיָּמָת עֵר וְאוֹנָן בְּאֶרֶץ כְּנַעַן, וַיִּהְיוּ בְנֵי-פֶרֶץ חֶצְרֹן וְחָמוּל.  וּבְנֵי, יִשָּׂשכָר... וּבְנֵי, ....  .  אֵלֶּה בְּנֵי לֵאָה, אֲשֶׁר יָלְדָה לְיַעֲקֹב בְּפַדַּן אֲרָם, וְאֵת, דִּינָה בִתּוֹ:  כָּל-נֶפֶשׁ בָּנָיו וּבְנוֹתָיו, שְׁלֹשִׁים וְשָׁלֹשׁ.  וּבְנֵי גָד, ....  .  וּבְנֵי אָשֵׁר, יִמְנָה וְיִשְׁוָה וְיִשְׁוִי וּבְרִיעָה--וְשֶׂרַח אֲחֹתָם; וּבְנֵי בְרִיעָה...  אֵלֶּה בְּנֵי זִלְפָּה, אֲשֶׁר-נָתַן לָבָן לְלֵאָה בִתּוֹ; וַתֵּלֶד אֶת-אֵלֶּה לְיַעֲקֹב, שֵׁשׁ עֶשְׂרֵה נָפֶשׁ.  בְּנֵי רָחֵל אֵשֶׁת יַעֲקֹב, יוֹסֵף וּבִנְיָמִן. וַיִּוָּלֵד לְיוֹסֵף, בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, ... וּבְנֵי בִנְיָמִן, ....  .  אֵלֶּה בְּנֵי רָחֵל, אֲשֶׁר יֻלַּד לְיַעֲקֹב--כָּל-נֶפֶשׁ, אַרְבָּעָה עָשָׂר. וּבְנֵי-דָן, חֻשִׁים.  וּבְנֵי, נַפְתָּלִי--... אֵלֶּה בְּנֵי בִלְהָה, אֲשֶׁר-נָתַן לָבָן לְרָחֵל בִּתּוֹ; וַתֵּלֶד אֶת-אֵלֶּה לְיַעֲקֹב, כָּל-נֶפֶשׁ שִׁבְעָה. כָּל-הַנֶּפֶשׁ הַבָּאָה לְיַעֲקֹב מִצְרַיְמָה, יֹצְאֵי יְרֵכוֹ, מִלְּבַד, נְשֵׁי בְנֵי-יַעֲקֹב--כָּל-נֶפֶשׁ, שִׁשִּׁים וָשֵׁשׁ.  וּבְנֵי יוֹסֵף אֲשֶׁר-יֻלַּד-לוֹ בְמִצְרַיִם, נֶפֶשׁ שְׁנָיִם:  כָּל-הַנֶּפֶשׁ לְבֵית-יַעֲקֹב הַבָּאָה מִצְרַיְמָה, שִׁבְעִים בראשית מו, ו-כז

רשימת ה70 נפש - 68 בנים ושתי בנות. מה זה פה - הממשלה? כנס אקדמי? שיעורים במניין? חז"ל אמנם מוסיפים גם את יוכבד, שהייתה בת-לוי לפי הכתוב, אבל אנחנו עדיין בהתפלגות מאוד לא סבירה מבחינה סטטיסטית. מה קורה כאן? (מילא לדינה, יש תפקיד בעלילה, אבל מה עושה שרח בת אשר?)

נעזוב את זה לרגע, ונתמקד ברגע אחר בפרשה.

כשיעקב ויוסף נפגשים, זה מתואר כך:

וַיֶּאְסֹר יוֹסֵף מֶרְכַּבְתּוֹ, וַיַּעַל לִקְרַאת-יִשְׂרָאֵל אָבִיו גֹּשְׁנָה; וַיֵּרָא אֵלָיו, וַיִּפֹּל עַל-צַוָּארָיו, וַיֵּבְךְּ עַל-צַוָּארָיו, עוֹד מו, כט

פרשני הדף, פרשני ימי הביניים, מתלבטים: מי נופל על צוואר מי? אז רמב"ן חושב שיעקב על צוואר יוסף, ואחרים חושבים שהפוך, אבל נראה לי שאפשר לראות את זה כעמימות מכוונת. כשהתורה לא רוצה ליצור עמימות, היא יודעת לעשות את זה. כך, כשבפרק הקודם יוסף ובנימין נפגשים, כתוב:

וַיִּפֹּל עַל-צַוְּארֵי בִנְיָמִן-אָחִיו, וַיֵּבְךְּ; וּבִנְיָמִן--בָּכָה, עַל-צַוָּארָיו מה, ד

אבל כאן יש מפגש טעון למדי, ולא לגמרי ברור מי אמור לפול ולבכות על צוואר מי. זה יותר מזכיר סצינה אחרת מספר בראשית, שגם בה יש ממש את אותה עמימות. אני מתכוון כמובן למפגש שמופיע בפרשת 'וישלח' בין יעקב לעשו:

וַיָּרָץ עֵשָׂו לִקְרָאתוֹ וַיְחַבְּקֵהוּ, וַיִּפֹּל עַל-צַוָּארָו וַיִּשָּׁקֵהוּ; וַיִּבְכּוּ לג,ד

מפגש הפסגה הזה מתואר גם בעזרת ארכיטקטורה של כלי רכב: יוסף יוצא לקראת אביו במרכבה. יעקב לעומת זאת נמצא בעגלה. העגלות האלו הן סיפור די משמעותי כאן. פרעה בעצמו מצווה עליהן:

וְאַתָּה צֻוֵּיתָה, זֹאת עֲשׂוּ:  קְחוּ-לָכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עֲגָלוֹת, לְטַפְּכֶם וְלִנְשֵׁיכֶם, וּנְשָׂאתֶם אֶת-אֲבִיכֶם, וּבָאתֶם.  וְעֵינְכֶם, אַל-תָּחֹס עַל-כְּלֵיכֶם:  כִּי-טוּב כָּל-אֶרֶץ מִצְרַיִם, לָכֶם הוּא. וַיַּעֲשׂוּ-כֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וַיִּתֵּן לָהֶם יוֹסֵף עֲגָלוֹת עַל-פִּי פַרְעֹה; וַיִּתֵּן לָהֶם צֵדָה, לַדָּרֶךְ מה, יט-כא

העגלות הן הכלי להוביל את הנשים והטף וגם את האב הזקן, באופן שמאפשר למעשה את החילוץ של יעקב ובני ביתו מארץ ישראל, שכן בעוד האחים שהם גברים חסונים יכולים ללכת בעצמם, הטף, הנשים ויעקב הזקן צריכים שישאו אותם. במונחים מודרניים העגלות הן כמו רכבת אווירית שמחלצת את כל המשפחה, ואולי גם כמו מכולות שמאפשרות לקחת את כל הרכוש, כלומר לצאת לא רק לביקור אלא לרילוקיישן. ואכן, עד באר שבע יעקב נוסע בעצמו, אחר כך התורה מדגישה לנו שוב שהוא כבר מובל בעגלות ששלח פרעה.

וַיָּקָם יַעֲקֹב, מִבְּאֵר שָׁבַע; וַיִּשְׂאוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶת-יַעֲקֹב אֲבִיהֶם, וְאֶת-טַפָּם וְאֶת-נְשֵׁיהֶם, בָּעֲגָלוֹת, אֲשֶׁר-שָׁלַח פַּרְעֹה לָשֵׂאת אֹתוֹ מו, ה

המרכזיות של העגלות ניכרת גם בסצינה המקבילה, שאם נתעלם מרשימת השמות המעיקה היא בעצם צמודה לה. כשהאחים חוזרים לאביהם יעקב, אחרי סצינת ההתוודעות של יוסף, יעקב לא מאמין שיוסף חי. אבל אז אומרת התורה:

וַיַּעֲלוּ מִמִּצְרָיִם וַיָּבֹאוּ אֶרֶץ כְּנַעַן אֶל יַעֲקֹב אֲבִיהֶם. וַיַּגִּדוּ לוֹ לֵאמֹר עוֹד יוֹסֵף חַי וְכִי הוּא משֵׁל בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם וַיָּפָג לִבּוֹ כִּי לֹא הֶאֱמִין לָהֶם. וַיְדַבְּרוּ אֵלָיו אֵת כָּל דִּבְרֵי יוֹסֵף אֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵהֶם וַיַּרְא אֶת הָעֲגָלוֹת אֲשֶׁר שָׁלַח יוֹסֵף לָשֵׂאת אֹתוֹ וַתְּחִי רוּחַ יַעֲקֹב אֲבִיהֶם. וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל רַב עוֹד יוֹסֵף בְּנִי חָי אֵלְכָה וְאֶרְאֶנּוּ בְּטֶרֶם אָמוּת מה, כה-כח

אם כך, רוחו של יעקב חיה לא רק מכך שיוסף חי, ולא רק מן האופן שבו העגלות אולי מוכיחות את זה, אלא גם מן העובדה שיוסף שלח עגלות, כלומר שלח חילוץ לכל המשפחה שנמקה ברעב בארץ ישראל. העגלות אם כן הן סיפור של הצלה אבל גם סיפור של גלות, כלומר של נטישת הארץ לא רק לביקור אלא לתקופה ארוכה של גלות מצרים, העזיבה הארוכה ביותר מאז שאברהם הגיע לארץ ישראל.

המרכזיות של העגלות בסיפור לא נעלמה גם מעיניהם של חז"ל. על הפסוק הזה המדבר על יעקב שרואה את העגלות, מופיע מדרש מאוד מוזר בבראשית רבה, שמצוטט גם ברש"י על הפסוק:

ר' לוי בשם ר' יוחנן בר שאול אמר להם אם יאמין לכם הרי מוטב ואם לאו אתם אומרים לו בשעה שפרשתי ממך לא בפרשת עגלה ערופה הייתי עוסק, הדא הוא דכתיב וירא את העגלות ותחי רוח ויאמר ישראל רב רב כחו של יוסף בני, שכמה צרות הגיעוהו ועדיין הוא עומד בצדקו הרבה ממני שחטאתי שאמרתי (ישעיה מ) נסתרה דרכי מה' ובטוח אני שיש לי במה רב טובך (בראשית רבה צד, ג).

העגלות, כך אומר ר' לוי בשם ר' יוחנן, הן רמז וסמל לפרשית עגלה ערופה שבה עסק יוסף טרם צאתו אל אחיו. כלומר – יעקב אמור לראות את עֲגָלָה, להיזכר בעֶגְלָה, להיזכר שזה בדיוק מה שיוסף היה עסוק בו כשיעקב שלח אותו לשכם (שהרי כידוע בזמן שהוא חיכה למשימות הוא כמובן למד תורה); וגם להבין שזה מידע מוכמן שרק יוסף ויעקב אמורים לדעת ולכן להבין שזה אמין, והאחים אומרים לו את האמת. כלומר הסיפור הוא בעצם סיפור על תושייתו של יוסף הצדיק, שהיה תלמיד חכם, ותקשר עם אבא שלו ברמזים תורניים מעל לראשם של האחים.

אבל זה עדיין מדרש מוזר למדי, שהרי אם המדרש לא היה מגלה לנו את זה, לא היינו יכולים לדעת שיוסף בדיוק עסק בפרשת עגלה ערופה כשהוא עזב את יעקב. למה להמציא סיפור כזה? אז אפשר לחשוב שיש כאן אולי מסר יותר עמוק. פרשת עגלה ערופה קובעת שאם נמצא חלל באדמה, ולא נודע מי הכהו, זקני העיר הקרובה אל החלל צריכים לערוף עגלה ולערוך טקס שבו הם מכריזים "ידינו לא שפכו את הדם הזה". אפשר לראות את הפרשה הזו כבסיס לרעיון של אחריות סולידרית. אף אחד לא חושד בזקני העיר שהם רצחו את החלל, אבל התפיסה היא שיש להם אחריות שאותה הם מביעים בטקס הזה. וכלשון הגמרא במסכת סוטה (מה, ב):

וכי עלתה על לב שזקני בית דין שופכי דמים הם? אלא לא ראינוהו ופטרנוהו בלא מזונות ובלא לוויה.

לפי הקריאה הזו, המסר של פרשת עגלה ערופה הוא הצורך לקחת אחריות על החלש והבודד. ואז אפשר היה לחשוב שמה שיוסף מנסה לרמוז לאבא שלו שהוא לוקח עליו אחריות, או אולי אפילו לרמוז לו על התפתחות הסיפור, למשל על זה שיהודה לקח אחריות והגן על בנימין, או משהו כזה, כלומר להעביר מסר של אחריות סולידרית.

אבל מעניין שפרשנים רבים הלכו בכיוון אחר. החזקוני, שמנסה לבאר את דברי רש"י שהביא את המדרש, מרחיב את הסיפור (כך גם אצל 'דעת זקנים' מבעלי התוספות). שהרי מאיפה יוסף יכול היה לדעת שיעקב בכלל יודע מה הוא למד לפני שהוא יצא לדרך? אומר החזקוני:

ואם תאמר: מה סימן הוא זה? אלא אביו ליוהו, כדמתרגמינן 'וישלחהו מעמק חברון' (לז, יד): 'ואלויה' (עיין שם בחזקוני וב"תורה שלמה" אות קו).

כלומר, על בסיס תרגום אונקלוס, כשיעקב שולח את יוסף אל האחים הוא מלווה אותו.

אמר לו יוסף לאביו: 'חזור בך'. אמר לו: 'בני, גדולה לויה, שעתידה פרשת עגלה ערופה שנוספה בתורה, כדכתיב: 'ידינו לא שפכה את הדם' (דברים כא, ז). וכי תעלה על דעתך שסנהדרין הורגין?! אלא לא פטרנוהו בלא מזון ובלא לויה' (סוטה מה ע"ב). על כך אומר החזקוני: וסימן בחון הוא, שלא היה יודע בו אלא אביו והוא.

כלומר לפי החזקוני, ואחרים מסביבתו, הסיפור הוא שיעקב ויוסף דיברו על עגלה ערופה בשיחתם האחרונה. יעקב ליווה את יוסף בדרך, וכשיוסף הצדיק אמר לאבא שלו שהוא לא צריך לטרוח ויכול לשוב הביתה, יעקב הסביר לו את ערך הליווי, הנלמד מפרשת עגלה ערופה.

אז עכשיו ברור למה זה היה סימן מועיל, כי זו הייתה השיחה האחרונה של יוסף ושל אביו. ואולי אפשר לראות בה גם מסר יותר עמוק, שבו יוסף מרגיע את אביו ואומר לו שאיכשהו הוא בכל זאת הגיע בשלום, וכך יעקב לא צריך להיות אכול ייסורי מצפון על כך שהוא שלח את יוסף לדרכו והביא עליו את מותו. זה יכול להסביר גם את המעבר המוזר מעֲגָלָה לעֶגְלָה, כי בעצם האחריות של הזקנים לפי המדרש היא ללוות ולשלוח מזון, ואז בעצם משלוח העגלות עם האחים הוא מימוש של האחריות ללוות את מי שיוצא לדרך ולספק לו מזון, מה שמבטא גם את הוירטואוזיות של חז"ל בקריאת הסימטריה בין יעקב ששולח את יוסף אל האחים, לבין יוסף שמשלח את האחים אל יעקב (יש כאן דרמה גדולה של היחס בין לשלוח לבין לשלח, לא ניכנס לזה).

 זו באמת קריאה מאוד יפה, אבל אולי יש לה גם רובד קצת פחות תמים. ניזכר שוב בפרשת עגלה ערופה, שמתחילה בכך שנמצא חלל באדמה, ולא נודע מי הכהו. אז אצלנו אמנם לא מצאו אף פעם את החלל, אבל במערכה הראשונה של הסיפור הזה נמצאה כתונת מגואלת בדם של אדם שלא נודע מי הכהו. מה שאמור לקרות עכשיו זה לקיחת האחריות של זקני העיר. מיהם זקני העיר הרלוונטית? מי בסיפור הוא הזקן? יהודה בעצמו מסמן לנו, כשהוא אומר "יש לנו אב זקן".

במילים אחרות, בניגוד לקריאה התמימה וההרמונית של המדרש, בעצם יוסף רומז לאבא שלו שיש לו אחריות כאן. ההוספה של המדרש, של הסצינה שבה יעקב מבקש ללוות את יוסף ויוסף שולח אותו בחזרה, מדגישה את מה שחסר בסיפור המקורי, כלומר את העובדה שיעקב שולח את יוסף – בלי ליווי ובלי פיקוח – למלתעותיהם של האחים ששונאים אותו. אם היית קורא את פרשת עגלה ערופה, אומר יוסף לאבא שלו, היית יודע שאתה זה שאחראי!

אבל האמת היא שיש כאן עניין עמוק אפילו יותר. הטקס של עגלה ערופה הוא חלק ממערך כללים רחב יותר של האופן שבו צריכים להגיב לרצח. במקרה של עגלה ערופה, שופכים את דם העגלה על הארץ, והתוצאה היא וְנִכַּפֵּר לָהֶם, הַדָּם.

זה מה שעושים כשלא יודעים מי הכה את החלל. כאשר יודעים מי הכה את החלל, הפתרון הוא להרוג את הרוצח. וְלָאָרֶץ לֹא-יְכֻפַּר, לַדָּם אֲשֶׁר שֻׁפַּךְ-בָּהּ, כִּי-אִם, בְּדַם שֹׁפְכוֹ.

העקרון שמארגן את הדינים האלו הוא מידה כנגד מידה. את הרוצח צריך להרוג, והתורה מזהירה אותנו לא לקחת כופר לנפש רוצח, כלומר לא לפדות את החובה של הרוצח למות בעזרת תשלום כסף. עד שאין נקמה, דם הנרצח לא נרגע, והאשמה עדיין עומדת באוויר. איך זה קשור אלינו? תיזכרו מה אומרים האחים כאשר יוסף דורש את הבאת בנימין:

אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל-אָחִינוּ, אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנְנוֹ אֵלֵינוּ, וְלֹא שָׁמָעְנוּ; עַל-כֵּן בָּאָה אֵלֵינוּ, הַצָּרָה הַזֹּאת.  כב וַיַּעַן רְאוּבֵן אֹתָם לֵאמֹר, הֲלוֹא אָמַרְתִּי אֲלֵיכֶם לֵאמֹר אַל-תֶּחֶטְאוּ בַיֶּלֶד--וְלֹא שְׁמַעְתֶּם; וְגַם-דָּמוֹ, הִנֵּה נִדְרָשׁ. מג, כא-כב

כלומר – כל עוד יש חטא בעולם, ויש אשמה שלא כופרה, הדם של הנרצח דורש את הנקמה שלו.

זה מתיישב עם העקרון הכללי שאנחנו מכירים מספר בראשית. כולנו כבר מכירים שחלק גדול ממנו מאורגן לפי העקרון של מידה כנגד מידה: יעקב מתחזה לעשו וגונב את הבכורה, ובתגובה לבן נותן ליעקב את לאה שמתחזה לרחל, כי "לא יעשה כן במקומנו"; יהודה אומר ליעקב "הכר נא הכתונת בנך היא" ובתגובה תמר אומרת לו "הַכֶּר נָא לְמִי הַחֹתֶמֶת וְהַפְּתִילִים וְהַמַּטֶּה הָאֵלֶּה", ועוד ועוד.

בפרשה שעברה למדנו עוד עקרון, שמתיישב עם העקרון של "לא תקחו כופר לנפש רוצח":

יוסף מחזיר לאחים את הכסף שלהם. למה הוא עושה את זה? זה סתם אכזריות? אפשר לחשוב שזה מעביר את המסר: אתם לא יכולים לשלם בכסף, אתם עוד תשלמו; כלומר החשבון עדיין פתוח. גם אצל יהודה בסיפור עם תמר, יהודה שולח את רעהו העדולמי עם גדי עיזים כדי לשלם לתמר, אבל לא מוצא אותה, ושוב המסר הוא אותו מסר – לא שילמת, ואתה עוד הולך לשלם!

אז מכל העניין למדנו כמה עקרונות:

על חטא צריך לכפר, והדרך לכפר היא עונש של מידה כנגד מידה, ולא תשלום כסף (אמנם חכמים מרככים, וקובעים שעין תחת עין – ממון).

עד שאין כפרה יש אשמה.

אם אין אשם קונקרטי, אז מי שנושא באשמה ובאחריות הם כל העדה, המיוצגת על ידי הזקנים.

ואת כל השיעור הזה, לפי המדרש – לפחות בקריאה שהצעתי – מלמד יוסף את יעקב כשהוא שולח לו עגלות.

נשארנו רק עם שאלה אחת, שאיתה פתחנו – איך כל זה קשור ל70 היורדים למצריים, ולעובדה שהיו שם רק שתי נשים?

אם אנחנו מבינים שהמפתח לסיפורים הוא 'מידה כנגד מידה', אז לפעמים אפשר לשחזר את החטא לפי העונש. והנה, בפעם הבאה שבה מסופר לנו ששמות בני ישראל הבאים מצריימה כללו שבעים נפש מיוצאי ירך יעקב, בתחילת פרשת שמות, אין פירוט של מיהם שבעים הנפש, אבל אנחנו יודעים בדיוק מה קורה אחר כך: פרעה גוזר להרוג את הבנים ולהחיות את הבנות:

אִם-בֵּן הוּא וַהֲמִתֶּן אֹתוֹ, וְאִם-בַּת הִוא וָחָיָה...
כָּל-הַבֵּן הַיִּלּוֹד, הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ, וְכָל-הַבַּת, תְּחַיּוּן.

אז אולי דרך העונש אפשר להבין מה החטא. שאלנו את עצמנו איך זה קורה ששבעים צאצאים כוללים רק שתי בנות? הנה תשובה אפשרית. אנחנו מכירים בעולם את התופעה שבה מעדיפים בלידה את הזכרים על הנקבות, וכך למשל מרגע שניתן לצפות את מין העובר בבדיקות מקדימות אנחנו רואים חברות שבהן פתאום נולדים יותר זכרים. בפרט בתנאי רעב קשה, כמו שהיה בארץ ישראל, שבהם צריכים לבחור מי יחיה ומי ימות, התופעה הזו לפעמים מקצינה, ומשפחות משקיעות את המשאבים שלהן בבנים. אז אני כמובן לא יודע אם יעקב אבינו או בניו הרגו את הבנות חס ושלום והשאירו בחיים את הבנים, אבל יש לזה רמז במבנה של הסיפור, וזה יכול להסביר את הנתון החריג לגבי מספר הבנות מול הבנים בקרב יורדי מצריים (גם אם צריך לעצור רגע כדי לתת למחשבה הזו לחלחל).

למעשה, במידה מסוימת, השאלה אם באמת הרגו את הבנות, או שסתם נתנו עדיפות לזכרים בגישה לאוכל, או שאולי פשוט לא הזכירו את הבנות כי הן לא היו חשובות (חוץ מדינה ומשרח בת אשר) – רק מזכירה לנו כמה למחוק מישהו, כלומר לא לספור אותו, זה לפעמים לא מאוד רחוק מרצח.

אז לסיכום: מה היה לנו כאן? נשים שנמחקות מן הרשימה ולא סופרים אותן, חטא ואשמה גדולים של יעקב כלפי יוסף שדורשים את התשלום שלהם, אולי פשע חמור של Femicide בעבר המשותף שלנו, ורעיון של אחריות סולידרית שמטילה את חובת הכפרה על הציבור [וגם, אולי, מחשבות על רילוקיישן <ברקע השבעת ממשלת נתניהו/בן-גביר>]. את המסר אשאיר לכם להרכיב לבד.

שבת שלום.