"השיבנו ה' אליך ונשובה…"

אילת הס, יום כיפור, דברי התעוררות (תשע"ט)

השיבנו ה' אליך ונשובה

מי יתן שביממה הקרובה, בשנה שתבוא ובאילו שאחריה, נחזור, נאחה ונתקן. נפגוש מהעבר השני של עצמנו, של זולתנו את בוראנו ממתין ומחכה, מאפשר לנו לחזור ולפגוש בחלקים המיטיבים של עצמנו, מאפשר לנו להתרחק ולשוב, להתרחק ולשוב.

אני חושבת על שתי התנועות, החיפוש שלנו אחר האל ותנועת ההשבה של האל אותנו אליו.

"השיבנו ה' אליך ונשובה" – "נחפשה דרכינו ונחקרה ונשובה עד ה'"

האם הדרכים תיפגשנה?

עד כמה נוכל לשהות בנקודת המפגש והשיבה?

ומה ערך היציאה החוזרת לחיפוש וחיזור?

במשך הימים האחרונים, ימי חודש אלול ועשרת ימי תשובה השתדלנו לחזור בתשובה להרהר במעשינו, להתבונן אל תוך עצמנו ולשוב ממעשינו הרעים. ניסינו לערוך חשבון נפש. חשבתי רבות על המונח "חשבון נפש" ונראה לי שראוי להרהר על צמד המילים "חשבון", "נפש". האם דינמיקת החזרה בתשובה פועלת בהתאם לחוקים אלגברים? סופר ומונה מעביר ראשון ראשון… האם מעשינו מונחים על כפות המאזניים, נשקלים ונמדדים?

לפחות לגבי עצמי ברור לי שבספירה ובמאזן החשבוני, כף המאוניים אינה מאוזנת ועלולה לנטות לכיוון השלילי.

ביממה הקרובה נחפש את הדרך המקרבת לריבונו של עולם.

לפני כשלושים שנה, בהיותי מתבגרת מתפלספת, הרהרתי בשאלות של אמונה ושאלתי את אבי, מניין לו שהקב''ה ברא את העולם? ציפיתי לתשובה פילוסופית הנשענת על מקורות הלכתיים אבל אבי ענה באופן פשוט וברור ודבריו נחקקו בזיכרוני.

"מהתבוננות בעולם"!

אבי, למד פיסיקה שנים רבות וברור היה לו שהעולם המופלא הסובב אותנו בחוקיות פיסיקלית מופלאה שכזו, נברא במחשבה וביד מכוונת והוסיף ואמר שככל שלמד יותר ויותר פיסיקההתחזקה אמונתו בבורא עולם.

לאחרונה, אני מוצאת את עצמי מתבוננת בעולם, בעולם האנושי ובפרט במהלך ההתפתחותי של תינוקות וילדים.

ויותר ויותר ברור לי שיד מכוונת ומחושבת בראה כל זאת.

היכולות החושיות של תינוקות בני יומם מכוונים כולם לחיזוק הקשר הרגשי בין התינוק למטפליו המשמעותיים. (תינוק בן יומו יזהה ויעדף את ריחה של אימו, ואת צליל קולה. אומנם ראייתו מטושטשת אך המרחק המדויק שבו יוכל למקד את מבטו בימים הראשונים, יהיה בדיוק במרחק שבין זרועה לפניה של האם בעת שהוא מחוזק לתנוחת הנקה. ומכל הגירויים החזותיים שבעולם, יעדיף ויהנה להתבונן בפנים אנושיות וכל זה על מנת לאפשר את התרקמות הקשר הרגשי, הייחודי וההכרחי בין תינוקות למבוגרים המשמעותיים הסובבים אותם. מה שבעתיד יבסס עבור הילדים ועבורנו עולם רגשי יציב, בטוח, אופטימי ומיטיב. ככול שאני מתבוננת יותר ויותר בעולם ההתפתחותי ברור לי שהעולם נברא על ידי בורא עולם ובמחשבה אנושית/אלוהית רגשית.

נוכחתי גם שעוצמות הבריאה המיטיבות מגלות את פניהן ביתר שאת, במצבים של ליקויים, חסרים וטראומות, אז ניתן לראות מה גדול כוח הריפוי וההתאוששות באמצעות המיטיבות האנושית, ההורית. כך שגם עולם האסוציאציות והאמונה שלי לקוח ממערכות היחסים הללו.

בראש השנה דיברה מיכל על מאפיני ההורות/האימהות שבראש השנה ואכן לאורך מחזור התפילות של ראש השנה ויום כיפור ניתן לראות דימויים הוריים/אבהיים רבים. ("כרחם אב על בניו", "אבינו מלכינו")...

אם נשוב לעולם הינקות והאימהות, הדימוי העולה לנגד עינינו הוא של תינוק קטן הספון בחיק אמו כאשר השניים טווים את הקשרים הרגשיים ביניהם ונמצאים במצב של הנאה וסנכרון, הדדיות ומותאמות. סיטואציה אידילית ונראה שהיינו רוצים לשהות בה לאין קץ.

אך לא כך הוא…

כאשר נערכו תצפיות מבוקרות ומדודות, נמצא שבעת שאם ותינוקה נמצאים בזמן של משחק ואינטראקציה (ללא כל הפרעות ובפניות מלאה) קיימות מותאמות רק ב30% מהזמן. רק ב 30% מהפעמים הדרכים נפגשות.

גם כאשר ישנו תיאום כוונות מלא.

במרבית הזמן קיים פספוס ביחסים. היכולות הנויורוביולוגיות של התינוק ושלנו אינן מאפשרות שהייה ממושכת בסיטואציה סטאטית הרמונית.

התברר גם שהאינטראקציה המשמעותית מתרחשת דווקא בעקבות הפספוס, בתיקון, בחזרה, וזאת, כל עוד המבוגר נמצא שם על מנת לאפשר את שובו של התינוק לאינטראקציה.

זהו מעין משחק תופסת אין סופי, מטוטלת של חיפוש והתרחקות, כל עוד המבוגר פנוי, קשוב ומחכה לשובו של התינוק, בבחינת "ימינך פשוטה לקבל שבים".

למרות מיעוט ההרמוניה, החוויה המרכזית המופנמת, אינה של תסכול או יאוש אלא של ויסות, חתירה לקראת מפגש ורגיעה, אשר יובילו בתורן, להפנמת המיטיבות האנושית.

רצוא ושוב…

תנועה מתמדת של חיפוש אחר התיקון.

תינוקות שבחיפוש החוזר, בתיקון, מצאו מבוגר פנוי שהמתין להם למפגש חוזר, גם אם קצר ביותר, גילו יכולות ויסות והתפתחות רגשית מיטבית.

(ברזולציה מיקרוסקופית ואולי ננוסקופית יש כאן מברית הדורות ומהמחוייבות ההדדית עליה דיברה אורית בשבת).

מי יתן שביממה הקרובה, בשנה שתבוא ובאילו שאחריה, נחזור, נאחה ונתקן. נפגוש מהעבר השני של עצמנו, של זולתנו את בוראנו ממתין ומחכה, מאפשר לנו לחזור ולפגוש בחלקים המיטיבים של עצמנו, מאפשר לנו להתרחק ולשוב, להתרחק ולשוב.

נחפשה דרכינו ונחקרה ונשובה עד ה' - השיבינו ה' אליך ונשובה, חדש ימינו כקדם.