על הקשר שבין ענווה לבין גמגום: משה רבנו, ליאו מסי ויהודה פוליקר

ישראל (רולי) רוזנר, פרשת בהעלותך

החזן ביום כיפור מעיד על עצמו שהוא "העני ממעש" אבל בד"כ לא יוותר בשום אופן על הכבוד הכרוך בעמדת החזנות. (ואין הכוונה לחזנים בקהילה שלנו חלילה) ובכלל - הדרישה ממנהיג להיות עניו ובו בזמן לקבל הכרעות קשות, הכרעות הנוגעות לחיים ומוות, לשלום ומלחמה, לשבט או לחסד, היא פרדוקס מובנה.

קצת יהיר מצידי לעמוד כאן מולכם ולדבר על ענווה, אני, בעמדה של האיש שדורש - ואתם מאזינים לי, (עד כמה שאולם הספורט הזה מאפשר להאזין). ובכל זאת על ענווה באתי לדבר, לא שלי, של משה. "והאיש משה עניו מכל אדם" נאמר עליו בפרשתנו, ולנו אין אלא להיזכר בתחילת דרכו, בעת שהקב"ה דורש ממנו לעמוד בראש משימת הוצאת העם מעבדות לחרות ובעת שמשה עונה לו, כנראה בגמגום שהוא כבד פה וכבד לשון. ערל שפתיים.

מלך ישראל מצווה על ענווה, ולכן הוא מצווה לכתוב לעצמו ספר תורה ולקיים את אשר נכתב בו "לְבִלְתִּי רוּם לְבָבוֹ מֵאֶחָיו, וּלְבִלְתִּי סוּר מִן הַמִּצְוָה יָמִין וּשְׂמֹאל…" חז"ל אמרו "לעולם יהיה האדם ענוותן כהלל ולא קפדן כשמאי". הרמב"ם כותב בשמונה פרקים כי הענווה היא המידה הממוצעת הטובה בין שתי התכונות הקיצוניות הרעות: גאווה בקצה אחד, ושפלות רוח בקצה האחר. אולם בספרו משנה תורה בהלכות דעות כותב הרמב"ם "שאין הדרך הטובה שיהיה האדם עניו בלבד, אלא שיהיה שפל רוח, ותהיה רוחו נמוכה מאוד". אפשר להציע פתרון לסתירה בכך שזאת דרכו של הרמב"ם לבטא את ענוותנותו שלו.

מצד שני כיצד מנהיג יכל להיות עניו? שפל רוח. הוא הרי צריך להוביל את העם בביטחון. הוא צריך להיות בעל כריזמה ולא אני זה שהגדיר כריזמה כיכולת להיות נאהב, כתיאור אישיות המסוגלת להוביל, להקסים, לשכנע, לעורר השראה ולהשפיע על אחרים.

בואו לא ניתמם. הנהגה פירושה גם התנשאות, מורמות מעם. הרב בבית הכנסת יושב במזרח. הצדיק בסיפורי החסידות הוא גם שפל רוח אבל גם יודע להשפיע במעשיו על היושב במרומים, לא פחות, החזן ביום כיפור מעיד על עצמו שהוא "העני ממעש" אבל בד"כ לא יוותר בשום אופן על הכבוד הכרוך בעמדת החזנות. (ואין הכוונה לחזנים בקהילה שלנו חלילה) ובכלל - הדרישה ממנהיג להיות עניו ובו בזמן לקבל הכרעות קשות, הכרעות הנוגעות לחיים ומוות, לשלום ומלחמה, לשבט או לחסד, היא פרדוקס מובנה. להיות קצין טוב פירושו להוביל בביטחון את החיילים אל הקרב. להיות שופט מוצלח פירושו להכריע ובשביל להכריע נדרש גם סוג של ריחוק. להיות שחקן כדורגל טוב פירושו לקחת אחריות בדקות ההכרעה ולא רק לפרגן לחבריך והדוגמאות הן רבות.

ואני יודע, יש שיאמרו שאת כל הביטחון ויכולת ההכרעה, אותם צריך לעשות מתוך ענוותנות ולא מתוך ריחוק. כאשר ליאו מסי מבקיע גול, הוא רץ אל חבריו לקבוצה ומודה לזה שבישל עבורו את השער ולא כמו כריסטיאנו רונלדו שרץ אל הקהל ודופק על חזהו. כאשר הרמטכ"ל מדבר על רעד קל בכנף המטוס אנחנו מתרעמים ואוהבים אותו פחות מאשר את הרמטכ"ל שמדבר איתנו בגובה העיניים. וכאשר יהודה פוליקר שר מתוך גמגומו, אנחנו מזהים אצלו ענוותנות ואותנטיות שרק הופכת אותו לגיבור גדול יותר, מופלא יותר, מיוחד יותר, כריזמטי, שסיפורו מאפיל על כל פגמיו. ואם בפוליקר עסקינן, סיפורו מעניין עוד יותר: כי בתחילת דרכו כאמן כל אימת שפתח את פיו לשיר, מ''פנים אל מול פנים'', דרך ''עיניים שלי'' היווני ועד ל''אפר ואבק'', לא הבחנו בפגם, רק כשדיבר הוא גימגם והתקשה להתבטא - ובכך דווקא ביטא היטב כל כך את הדור השני והמגומגם - לשואה. נבנה כגיבור מתוך גמגומו. דווקא בשנים האחרונות, אולי משום שהתבגר וצבר ביטחון, נפטר מהנכות, ואולי משום כך גם הפך לפחות מסקרן ומעניין.

וכאן אחזור למשה: האם יש קשר בין הענווה של משה לבין הגמגום שלו? האם כאשר הוא ניסה להתחמק מהשליחות הוא בעצם הביע חוסר ביטחון ביכולותיו שכן הוא גמגמן, ובחכמתו הוא ידע שמנהיג, כל מנהיג, צריך להיות רטוריקן? והוא איננו כזה. והאם כאן, בפרשתנו הוא עדיין גמגמן? או שנרפא מנכותו ומה שנשאר זאת הענווה שהוטבעה בו בשל הזיכרון הצרוב בנפשו ובפיו, בפגם שליווה אותו כל כך הרבה שנים?

קשה לדעת, אבל מעניין לראות שחוץ מסיפור הגמגום ההוא, אין לנו בשום מקום בהמשך התורה שום רמז לחוסר היכולת של משה לדבר אל הקהל. יותר מזה, ככל שסיפור היציאה מעבדות לחירות מתקדם, ככל שבני ישראל מעמיקים אל לב המדבר, כך הופכים נאומיו של משה למתוחכמים יותר. הוא הופך לרטוריקן מוכשר יותר: "הנכם ניצבים כולכם היום" הוא נואם בפני העם בהמשך. "האזינו השמיים ואדברה" הוא ישורר בפניהם ברוב פאתוס לקראת כניסתם לארץ. ובתחום המעשים: הוא ירשה לעצמו ברוב ענווה לשבור את הלוחות שקיבל ממרומים, ולהכות בסלע במקום לדבר, או לגמגם אליו.

הפרשה שלנו מתחילה רצף פרשיות שבהן משה יעמוד בפני רצף של מבחני מנהיגות לא פשוטים. בלק ישלח את בלעם כדי לקלל אותו מבחוץ, קורח יקרא תיגר עליו מבפנים ופנחס ישכלל את המושג קנאה ונאמנות לאל, כאילו יאמר, אני הנאמן ועבד ה' האמיתי - כולם יאתגרו את היכולת של משה להכריע ולהוביל והוא לפעמים יהסס, יפנה אל הקב"ה לעזרה, ייסוג אל אוהל מועד, ינהג כאנטי גיבור שהוא לעיתים הגיבור האמיתי.

כי נדמה לי שאולי משה התבגר לתוך מנהיגותו ונפטר מהגמגום ומכבדות השפתיים. אך עד יומו האחרון לא נפטר מהתחושה שיש משהו גדול יותר ממנו. ובלשוננו שלא האיש הוא שעושה את התפקיד ולא התפקיד הוא שעושה את האיש - אלא מכוחה של ההכרה והאמונה באל נעשים שניהם.

שבת שלום