חזרה בתשובה

אורנה בן נאה, פרשת בהעלותך (תשפ"ד)

אפשר גם לפנות בשאלה לאלוהים, משה הוא צינור דו סיטרי, אבל התשובה האלוהית תהיה נרחבת ותטיל אחריות גדולה על אלו ששאלו, וגם על אלו שלא שאלו - תחת אזהרת כרת. כלומר השאלה מקבלת תשובה שאולי לא ציפו לה ולא ייחלו לה.

מה הקשר בין השאלות לתשובות שאנחנו נותנים או מקבלים?

מתי אנחנו מצליחים להשמע?

מתי אנחנו מצליחים לשמוע?

מתי אנחנו מובנים?

הפרשה שלנו פותחת בציווי המנורה בתבנית השגורה :

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר.
דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֵלָיו:
וַיַּעַשׂ כֵּן אַהֲרֹן אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה הֶעֱלָה נֵרֹתֶיהָ: כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה', אֶת מֹשֶׁה.

אלוהים ציווה את משה - משה היה צינור - שהעביר את הציווי לאהרון - שביצע את הציווי בדיוק כפי הנדרש. המסר עבר. כך גם בסיבוב השני של הסמכת הלווים. וגם פה ישנו סיכום מאשר שהציווי נשמע כהלכה ובוצע על פי כוונתו של אלוהים. יש דפוס ברור: ציווי אלוהי - העברה של משה - ביצוע מוקפד - אישור. קיבלתי. רות. סוף.

הציווי של פסח לדורות מתחיל באופן דומה: ציווי - ביצוע ואישור: כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה ה', אֶת-מֹשֶׁה--כֵּן עָשׂוּ, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

לכאורה האירוע הסתיים, ולא כך - זהו האירוע המתועד הראשון של שתי תופעות גרועות: שאלת הקיטבג ומועד ב'. באירוע זה משה הופך לצינור שמעביר שאילתא חזרה לאלוהים. הטמאים לנפש שהיה להם FOMO קורבן פסח שואלים "למה נגרע" מהחג במועדו, בתוך קהל ישראל? רק בגלל שאנחנו טמאים לנפש? התשובה של משה היא מפתיעה. תעמדו פה, חכו שנייה, עִמְדוּ וְאֶשְׁמְעָה, מַה-יְצַוֶּה ה' לָכֶם.

בתשובתו של אלוהים הוא מרחיב ומפרט את הציווי של פסח שני לא רק לטמאי הנפש, אלא גם לרחוקים, וגם לגרים, וגם מוסיף אזהרת כרת אם לא ינהגו כך. בסיום אין דיווח על האופן שבו משה מסר חזרה את דברי ה' לאנשים ולא על תגובתם. למדים מכאן שאפשר גם לפנות בשאלה לאלוהים, משה הוא צינור דו סיטרי, אבל התשובה האלוהית תהיה נרחבת ותטיל אחריות גדולה על אלו ששאלו, וגם על אלו שלא שאלו - תחת אזהרת כרת. כלומר השאלה מקבלת תשובה שאולי לא ציפו לה ולא ייחלו לה.

התקשורת עם אלוהים מבוטאת גם בתנועת העם במרחב. הנסיעה והחנייה על פי ה' - המושג "על פי ה'" חוזר 7 פעמים באופן מועצם וחגיגי. כל התנועה, כל המקצב על פי ה'.

בתוך תיאור הנסיעה המרגשת ההרמונית הראשונה של ישראל:

וַיִּסְעוּ, בָּרִאשֹׁנָה, עַל-פִּי ה', בְּיַד-מֹשֶׁה. ישנו תיאור מפורט של הנסיעה על פי המטות.

ודווקא פה כשהכל הולך חלק משה פונה בבקשה אל אדם אחר. הוא יוזם את השאלה מתוכו. הוא ברגע הזה לא צינור הוא המקור בפנייתו לחובב חותנו: לְכָה אִתָּנוּ וְהֵטַבְנוּ לָךְ, כִּי-ה' דִּבֶּר-טוֹב עַל-יִשְׂרָאֵל. וַיֹּאמֶר אֵלָיו, לֹא אֵלֵךְ: כִּי אִם-אֶל-אַרְצִי וְאֶל-מוֹלַדְתִּי, אֵלֵךְ. וַיֹּאמֶר, אַל-נָא תַּעֲזֹב אֹתָנוּ… באופן מוזר ומפתיע אין תיאור של המענה של יתרו לנוכח בקשת ההמשך של משה. הסיפור הזה יוצר חוסר שקט ומפר את התנועה ההרמונית הגדולה. יש בו "לא אלך": התנגדות (שמהדהד בהיפוך את סיפור רות ונעמי) נסיון שכנוע, ואין מענה. אולי חובב נסוג והולך נגד תנועת העם? אולי הוא נשאר?

ומיד אחרי: וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן, וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה… יש שאלה שנותרת ללא מענה. כחידה קטנה בלב הפרשה.

מהשלב הזה של הדיבורים, התקיעות והתרועות בפרשה, אנחנו עוברים לשמוע צעקות, בכי ולשון הרע. אחרי פרשת המתאוננים, העם צועק למשה, הוא שוב מתפקד כצינור - מתפלל - והאש שוקעת.

אך מיד בפרשת קברות התאווה - משה שומע את תלונות העם - זה מכעיס אותו אך הוא מעביר את המסר לאלוהים ומצרף אליו מיד את תסכולו מהעם התובעני ומהקושי שלו לשאתם לבדו. מעניין לראות שכשם שהעם בוכה על הבשר משה מתלונן על תפקידו כמנהיג. הוא מבקש מאלוהים אפילו להרוג אותו ולא להחזיק עוד את העם הכבד הזה - כי הוא חסר אונים ואינו יודע מאיפה יביא להם בשר. כלומר ברור למשה שהוא צריך לספק להם בשר. ושוב אלוהים נענה בשני מישורים: ראשית, פתרון 70 זקני ישראל שישאו בנטל הנבואה יחד עם משה ופתרון הבשר. גם כאן - משה אינו מגיב ישירות על תגובת אלוהים בהאצלת הנבואה ועסוק עדיין בשאלת הבשר ואף מעז לשאול על יכולתו של אלוהים לספק את כמות הבשר הנדרשת. אלוהים מגיב אליו בשאלה רטורית: הֲיַד ה' תִּקְצָר?

שאלה שכמובן איננה מזמינה מענה אלא שתיקה נכנעת…

למעשה שתי הבקשות האנושיות מולאו: 70 זקנים התנבאו - האם זו התשובה שייחל לה משה? האם זה סייע לו? או יסייע לו בהמשך?

והבשר? הבשר מגיח בשפע גרוטסקי. המענה היה מלא כל כך עד לנקודת המיאוס. ועד לכרת ועד לקברות התאווה. כלומר אלוהים מזמין אותנו לחשוב טוב טוב על הפניות שלנו אליו ואפילו להזהר בהן. כי הוא שומע והוא יענה. אך במידתיות שלמעשה מלמדת אותנו לקח.

דוגמא נוספת לדיבור שנשמע על ידי אלוהים ומקבל מענה מיידי מצוי בדיבורם של מרים ואהרון אודות האישה הכושית ובמעמדו של משה יחסית אליהם: וַיֹּאמְרוּ, הֲרַק אַךְ-בְּמֹשֶׁה דִּבֶּר ה'--הֲלֹא, גַּם-בָּנוּ דִבֵּר; וַיִּשְׁמַע, ה'. גם כאן המענה האלוהי הוא מיידי בדיוק כפי שטענו לכאורה בהיותם בשיווין נבואי עם משה- הם מזומנים שלושתם יחד לאוהל מועד:

וַיֹּאמֶר ה' פִּתְאֹם, אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן וְאֶל-מִרְיָם, צְאוּ שְׁלָשְׁתְּכֶם, אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד; וַיֵּצְאוּ, שְׁלָשְׁתָּם. אלוהים בכבודו ובעצמו נענה לדיבור שלהם ויורד לדבר איתם:
וַיֵּרֶד ה' בְּעַמּוּד עָנָן, וַיַּעֲמֹד פֶּתַח הָאֹהֶל; וַיִּקְרָא אַהֲרֹן וּמִרְיָם, וַיֵּצְאוּ שְׁנֵיהֶם.

אלוהים מתאר נבואה שיש בה קרבה אל משה "פה אל פה" באופן אירוני מעמד התוכחה הזה של אלוהים שיורד אל אהרון ומרים בהתגלות ישירה פתאומית ומיידית לכאורה מגשים את דיבורם ממש על מעמדם כנביאים. אך זו נבואה אינסטנט של תוכחה והיא ממחישה דווקא את ריקנותם .

הפרשה מסתיימת עם תפילת הבקשה המפורסמת של משה לאלוהים, אחרי שאהרון מפציר בו לפעול למענם. כלומר בניגוד לציווי הראשון בפרשה: ה' מצווה את משה ומשה מצווה את אהרון. כאן התנועה התהפכה - אהרון מפציר במשה שיפעל ומשה צועק בתפילה לאלוהים. משה שאמור להיות פגוע מאחיו ואולי אפילו לנטור, לא נתקע שם. הוא מגיב לפנייתו של אהרון בתפילה בת שש מילים - מאוזנת, סימטרית ומהודקת. אך היא נאמרת בצעקה גולמית לרפואת אחותו. "אל נא רפא נא לה". תפילה שנצעקת ואלוהים עונה לו, קוצב למרים שבעה ימים מחוץ למחנה. ואחר תאסף והעם כולו ממתין לה. עמוד הענן, ארון הברית, הנסיעה על פי ה' ביד משה… שום דבר מזה לא מוזכר בפסוקים הנועלים את הפרשה. הסדר האלוהי התקין מושהה. העם לא נסע עד האסף מרים. תפילתו של משה לרפואתה של מרים נענתה באופן מדוייק. צעקתו נשמעה ובקשתו נענתה במלואה.