שבירת הלוחות ושריפת העגל

רם ריבלין, פרשת כי-תשא (תשע"א)

מה פתאום לשתות מיץ עגל, ואיך אפשר ללמוד לקרוא את התורה מקניית מכונית משומשת?

כשמשה יורד מהר סיני, ורואה את העם עובדים לעגל, הוא עושה שני דברים:

קודם הוא שובר את הלוחות (לב, יט), ואחר כך הוא שורף את העגל ומשקה את בני ישראל (לב, כ).

פרשנים שברו את קולמוסיהם כדי להבין את האקט הזה של שבירת הלוחות – משה מקבל את התורה, לוחות כתובים באצבע אלוקים, ומחליט לשבור אותם? ואכן הפרשנים הולכים בכיוונים שונים, החל מן הטענה שמדובר בפעולה לא רצונית – פשוט מרוב אכזבה וצער תשש כוחו והלוחות נפלו לו בטעות, וכלה בטענה שמדובר בפעולה חינוכית משמעותית המדברת על היעדר הקדושה בחפצים דוממים. אבל בלי ספק, זה מאוד מטריד. חז”ל (בבלי ברכות ח, ב ועוד), שהתייחסו די בכבוד ללוחות שאלוקים בעצמו כתב, דאגו לטעון ששברי הלוחות מונחים בארון, כי הרי לא ייתכן שפשוט השאירו אותם שם זרוקים. אבל זה עדיין לא פותר את הבעיה: למה לשבור את הלוחות?

מה שזכה לקצת פחות תשומת לב פרשנית, זאת הפעולה עם העגל. זה די הגיוני לרצות להשמיד כל זכר ממנו, אבל מה שקורה אחר כך כבר נשמע ממש מוזר: "ויִּקַּח אֶת הָעֵגֶל אֲשֶׁר עָשׂוּ וַיִּשְׂרֹף בָּאֵשׁ וַיִּטְחַן עַד אֲשֶׁר דָּק וַיִּזֶר עַל פְּנֵי הַמַּיִם וַיַּשְׁק אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" לב, כ

מה פתאום להשקות את בני ישראל במים עם העגל? למדרש (בבלי עבודה זרה מד, א) זה מזכיר פעולה אחרת של השקיה – השקיית הסוטה, אבל בעוד שם משקים את הסוטה את המים המאררים, שקללה נמחקה בתוכם, כאן משקים במיץ עגל? הקושי הזה לא נעלם מעיניהם של המפרשים, ובהתאם חלקם הסבירו ש’וישק את בני ישראל’ אומר שאחרי שמשה פיזר את העגל על המים הוא פסק לבני ישראל שמותר להם לשתות מן המים למרות שמעורבת בהם עבודה זרה שאסורה בהנאה, כלומר שהעם הפנים כל כך יפה את חטאו וחשש ליהנות מאיסור. זה הסבר יפה, אבל פשוטו של מקרא זה לא: בתורה זה מופיע בתור חלק משרשרת התגובה של משה. פרשנים אחרים הסבירו שזה היה מנגנון לאיתור האשמים האמיתיים בחטא העגל – מי שחטא באמת בטנו צבה, ואז משה ובני לוי ידעו להרוג אותו. גם כאן זה הסבר וירטואוזי – הרי חייבים הסבר מה פתאום הרגו רק 3,000 איש מקריים כשכל העם חטא. אבל אם זה כך אז כמובן שעיקר הסיפור חסר מן הספר – למה לא כותבים לנו את זה במפורש? ובכלל – כנראה שלהשקיית במיץ עגל באמת אין היגיון במיוחד, שהרי בתיאור של הסיפור הזה בספר דברים, בפרשת עקב (פרק ט), עניין ההשקיה נמחק לגמרי.

אבל האמת שגם בלי ההשקיה, משהו מוזר בסיפור. העגל שלנו הוא עגל מסכה, כלומר – כך נראה – עגל נסוך, יצוק מזהב. כך גם מתארים את יצירתו בפרשה (לב, ד). אני לא כימאי גדול, אבל אם שורפים זהב באש זה לא נראה לי מקל על הטחינה שלו – זה הרי אמור להתיך אותו. ובכלל – הפעולה של טחינת העגל וזרייתו על פני המים לא נראית מעשית כל כך. אז מה קורה כאן?

כדי להבין את זה, כדאי כאמור להסתכל בסיפור שבספר דברים. אבל צריך להסתכל בסיפור בחשדנות. כל מי שקנה פעם מכונית משומשת, יודע שהדבר הראשון שמחפשים זה קטע בפח שנראה חלק מדי, וצבוע יפה מדי. איפה שהכל נראה יותר מדי חלק וטוב, שם הייתה התאונה. באופן דומה, כשמסתכלים על תמונה, כולנו יודעים שאם יש קטע חלק מדי מבחינת הצבע והצורה, אז בטח הייתה שם התערבות של פוטושופ. אז בואו נקרא מה מספר משה על מה שקרה. משה מספר על כך שהוא ביקש רחמים על עם ישראל, ואז מספר:

וְאֶת חַטַּאתְכֶם אֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם אֶת הָעֵגֶל לָקַחְתִּי וָאֶשְׂרֹף אֹתוֹ בָּאֵשׁ וָאֶכֹּת אֹתוֹ טָחוֹן הֵיטֵב עַד אֲשֶׁר דַּק לְעָפָר וָאַשְׁלִךְ אֶת עֲפָרוֹ אֶל הַנַּחַל הַיֹּרֵד מִן הָהָר דברים ט, כא

בואו נחזור ונשווה לפסוק בספר שמות:

וַיִּשְׂרֹף בָּאֵשׁ וַיִּטְחַן עַד אֲשֶׁר דָּק וַיִּזֶר עַל פְּנֵי הַמַּיִם וַיַּשְׁק אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל…

ואצלנו – את חטאתכם אשר עשיתם, את העגל, אותו, אותו, עפרו. הפסוק בדברים מתאמץ מאוד להבהיר לנו בצורה שלא משתמעת לשום פנים, שאת כל הפעולות האלו עשה משה לעגל – אותו הוא לקח, אותו הוא שרף, אותו הוא טחן, אותו הוא השליך לנחל (ורק להשקות – לא הישקה).

מה יש להדגיש כאן כל כך? מה מנסים להסתיר מאיתנו כאן? איפה התאונה שהצריכה כל כך הרבה פחחות? בואו נחזור לפסוקים בפרשה שלנו:

וַיִּחַר־אַף מֹשֶׁה וַיַּשְׁלֵךְ מִיָּדָו אֶת־הַלֻּחֹת וַיְשַׁבֵּר אֹתָם תַּחַת הָהָר… וַיִּשְׂרֹף בָּאֵשׁ וַיִּטְחַן עַד אֲשֶׁר־דָּק וַיִּזֶר עַל־פְּנֵי הַמַּיִם וַיַּשְׁקְ אֶת־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

זאת כמובן רמאות – דילגתי בכוונה על כמה מילים: (וַיִּקַּח אֶת-הָעֵגֶל אֲשֶׁר עָשׂוּ),

אבל אם נקרא ככה את הפסוקים, פתאום הכל מסתדר. משה יורד מהר סיני ומבין שהעם לא הפנים את חוקי התורה. הדרך לגרום להם להפנים אותם, זה פשוט לתת להם לשתות אותם – ממש כמו שהסוטה שותה את דברי הקללה כדי שהיא תעבוד עליה. לשתות מיץ לוחות זה יותר הגיוני מלשתות מיץ עגל. אבל כדי להשקות את העם במיץ לוחות, צריך דבר ראשון לשבור אותם. אחר כך – לוחות אבנים, יש טעם לשרוף ולטחון, זה לא מתכת. אם כך, יש לנו הסבר גם לשבירת הלוחות, וגם להשקיה. והעובדה שהקריאה הזאת היא לכל הפחות אפשרית, נראית אווידנטית כשרואים את מאמצי הפחחות של ספר דברים, שכדי ללכת על בטוח מפריד בין שבירת הלוחות לבין שריפת העגל בארבעים יום!

נשארה רק בעיה אחת: אם זה נכון שמשה השקה את העם במיץ לוחות, אז שברי הלוחות לא באמת מונחים בארון. אבל אז נשאלת השאלה היותר חריפה – אם באמת משה שרף את הלוחות ולא את העגל, מה קרה עם העגל?

שבת שלום

מבוסס בחלקו על:

Frankel, David. "The Destruction of the Golden Calf: a New Solution", Vetus Testamentum 44, 3 (1994): 330-339